איך להתמודד עם זה שחבר שלי לא ממש זמין אליי?

אני לא בטוחה מאיפה זה נובע, אבל אני אדם מאוד זמין, הטלפון תמיד איתי ואני תמיד מוצאת שנייה לענות להודעות דחופות או שנראות לי חשובות. כמובן שיש פעמים שאני גם בלי הטלפון אבל זה לא לזמן ממושך.
חבר שלי לא ככה.

בתחילת הקשר הוא היה בסוף הטירונות, לא התראנו הרבה אבל הוא כן הצליח להיות זמין כמה שיותר. אז, גם הזמן היחיד שהיה לו בטלפון זה היה הזמן היחיד שלו לדבר איתי והרגשתי שהוא באמת מקדיש לי את כל התשומת לב בשיחה ובאמת עונה לי מהר. אחרי הטירונות הוא עבר לגדוד, שם היו לו שמירות ותורנויות. אם הוא היה בשבוע שמירות הוא היה מדבר איתי כמעט תמיד כשהוא היה בין שמירה לשמירה, והאמת היה מאוד זמין. כשהוא היה בתורנות זה היה אחרת ולגמרי מובן.
היום הוא ירד מלוחמה, הוא בג׳וב והוא חוזר כל יום הביתה בערב. במהלך היום אני לא מציקה, גם אין לי תחושה שהוא מסנן אותי כי אני כן יודעת שהוא עסוק.
אבל כשהוא בבית והוא לא עונה לי אני מתחרפנת.
אני לא מבקשת שיענה לי אותה דקה ויהיה פתוח 24/7 בשיחה שלנו, אני לא מבקשת שיחזיק את הטלפון עליו לכל מקום בבית. בסך הכל כאילו פה ושם להציץ לראות אם יש הודעה ממני ולענות כשיכול.
אני לא אדם אובססיבי, פשוט זה יכול להגיע למצב שהיום הוא לא יענה לי שעה - שעתיים - שלוש כשהוא באמת לא עושה הרבה וסתם לא מתעניין בטלפון. אבל כשאני לא איתו, לא להתעניין בטלפון מרגיש לי לא להתעניין בי, כי זו הדרך היחידה שלנו לתקשר.


למשל, חליתי בקורונה והוא היה צריך להכנס לבידוד בגללי בתחילת החודש. היה לי ממש קשה נפשית כי פשוט הרגשתי לבד ומרוחקת מכולם, וגם לא הייתי בבית שלי. והוא היה בבית באיזור נוחות שלו עם המשפחה שלו. עכשיו הכל בסדר, אם הוא רואה סדרה, משחק קצת בפלייסטיישן או לא יודעת מה הוא עושה בבית.
אבל זה הגיע למצב שהשיחה שלנו הייתה בווצאפ שאני עונה לו אחרי דקה - שתיים בדרך כלל והוא אחרי שעה.
זה מעליב.

עוד דוגמא, ממש היום. ארוחת חג, הוא אצל משפחה שהוא לא ראה הרבה זמן, מתקבל שהוא לא ישב בטלפון כל הערב. גם בעיניי זה לא נראה סביר ואני לא מצפה ממנו או רוצה שהוא יעשה את זה, אני רוצה שהוא יהנה ויבלה איתם. אבל כבר שלוש שעות הוא לא עונה לי.
וזה בסך הכל הודעה קטנה, אני מגזימה אם אני מבקשת שהוא שנייה יוציא את הטלפון ויענה לי להודעה?
אני לא מבקשת משהו ארוך, לא יותר מדי, זה באמת הודעה קצרה סתם כחלק מהשיחה.

דיברתי איתו על זה, זה עלה כמה וכמה פעמים. הוא כל פעם מחדש אומר משהו אחרת. אני מבינה שיש לו חיים, אני באמת מבינה. ודווקא כשאני יודעת שהוא באמת עסוק התחושות שלי רגועות יותר, אבל נגיד בערב, כשהוא כבר בבית והוא לא עונה לי להודעות (ולא תגידו פעם אחת לקח לו חצי שעה לענות, זה לכל הודעה ככה)
אז אני מרגישה הרבה פחות רצויה, כאילו אין לו כוח לדבר איתי.

הוא אומר שזה לא בדיוק ככה, הוא פשוט לא כל היום עם הטלפון (וזה נכון, אבל חשבתי שכשאני לא איתו אז הוא כן ירצה לבדוק אותו קצת יותר, בכל זאת, לדבר איתי) ושיש לו דברים לעשות יש רגע שהוא יכול או רואה הוא עונה לי. אבל בדיעבד הוא יודע שאנחנו מדברים. השיחות שלנו הם שיחות שנמרחות לאורך כל היום, אז זה סביר שאני אענה לכמעט כל הודעה שלו. בהתחלה הוא אמר שהוא מעדיף בווצאפ כי זה יותר נוח והוא יכול לענות מתי שמתאפשר לו, אז במהלך היום זה ככה. וכשדיברנו על זה כשהייתי בבידוד הוא אמר שהוא מעדיף שיחות טלפון. אבל אין לי הרבה מה להגיד בטלפון, בפעם בכמה ימים זה סבבה. ועוד כשאני בבידוד בכלל אין לי מה לספר. והסברתי לו אבל הוא עדיין לא הפך לזמין כל כך, הוא כן לקח את זה לתשומת ליבו אחרי שדיברנו, הרגשתי שבכמה ימים אחרי זה היה שיפור, אבל זה כאילו עדיין לא זה כי אני מרגישה שעדיין יש הרבה קטעים כאלו.

אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות… העניין נהיה כבר מציק לשנינו, ואני לא רוצה להעלות את זה שוב כי זה יהפוך לריב מיותר.
אני צריכה פשוט להפנים שככה הוא וזה המצב?
שהוא לא אדם כל כך זמין?
איך אני יכולה ללמוד להתמודד עם זה?
אנחנו כבר עוד מעט שנה יחד, ועדיין קשה לי שהוא עונה לי לכל הודעה אחרי המון זמן.