אין לי כסף ולא תמיכה להמשיך את הלימודים שנתפסים כמותרות בעיניי הסובבים אותי. מה לעשות?

שלום, אני בת 23 אוטוטו ואני כרגע לקראת סוף השנה הראשונה שלי בתואר. עד עכשיו הייתה לי שנה נוראית מבחינת עשיה וציונים, פשוט נפילה אחת ענקית ומאכזבת מבחינת מה שציפיתי מעצמי. לא חשבתי שיהיה לי קל אבל לא חשבתי שאגיע למצב כזה קשה מבחינה נפשית וגם מבחינת הציונים. בתור תלמידת תיכון מצטיינת חשבתי שתהיה לי את היכולת להתמיד גם פה אבל הבעיה היא בעיקר מבחינת המשפחה.
בחרתי בתואר נורא אינטנסיבי שאני מתעניינת בו, ויש לי משפחה שלא מבינה את זה בעליל. אף אחד מהמשפחה שלי לא הלך ללמוד חוץ מבן דוד אחד שעשה תואר יחסית הרבה פחות קשה משלי וגם יש לו תמיכה כלכלית ונפשית מהמשפחה. המשפחה שלי לא עוזרת לי בכלל כלכלית בגלל מצב כלכלי וגם מצפים ממני לעזור כלכלית ולצאת לעבוד תוך כדי ולהעריך את זה שבינתיים אני גרה בבית על חשבונם. מעבר לדרישה הטכנית, אני גם לא מקבלת אף תמיכה נפשית. תמיד מבקשים ממני לעזור במטלות הבית, ואם אני לא עושה משהו אחד קטן ואני כן עושה כמעט הכל למרות שזה בא על חשבון השיעורים שלי, אז אני מקבלת מילים מאוד קשות כמו זה שאני עצלנית וזה שאני יכולה לעשות שיחת טלפון עם חברה ויש לי זמן לזה אבל לעזור בבית לא..ולדעתי זו דרישה נורמלית לדבר עם חברה, אולי אני קצת מגזימה ולפעמים קצת גולשת בפלאפון אבל זה אצל כל בן אדם, פשוט אצלי אני חוטפת שאני מבזבזת זמן. בגלל המצב הכלכלי עבדתי מגיל צעיר בכל חופש וגם תוך כדי צבא ולימודים שהיו לי כדי להתחיל בחסכונות ללימודים. בנוסף אני עושה מלגה ועכשיו שאמרתי למשפחה שלי שאין לי עדיין מספיק כסף אמרו לי זה מה יש לכי תנקי בתים של קשישים ואפילו הביאו לי קשיש לעזור לו. אני פשוט כל כך פגועה מהמצב הזה כי אם זה היה לקחת הלוואה קטנה בשביל משהו אחר הם היו לוקחים והם פשוט לא מעריכים את כל מה שאני עושה ונותנת.
כל הזמן ההורים שלי אומרים לי שאיך הסטודנטים האחרים שהם מכירים מספיקים ללמוד ( כולם הם הילדים של החברים או הקרוב משפחה) שכולם עשו תארים הרבה פחות קשים וגם קיבלו עזרה כלכלית ותמיכה. אני לא מקבלת אף אחד מהם ורק הערות. כשאני אומרת להורים שהם לא מבינים שזה תואר אינטנסיבי ואין לי באמת זמן להכל הם אומרים שלאחרים יש זמן ושאני פשוט מבזבזת את הזמן שלי ושאני פשוט מתבטלת וצריכה לעשות סדר עדיפויות נכון. הם בטוחים שאני סתם מתרצת ולא רוצה לעשות. בנוסף הם לא מתעניינים בכלל במה שעובר עליי ואם אני כבר פותחת איך בלימודים הם מהר מאוד מראים סימני שעמום אבל אח"כ אומרים שאני לא מדברת איתם. היום התחלתי לעבוד אצל הקשיש וזה פשוט תסכל אותי וכאב לי כל הזמן שהייתי שם. לא יודעת איך אצליח לשלב את זה בנוסף לכל המטלות שהם מביאים לי וחוסר האמונה במה שאני אומרת, אני לא רוצה להמשיך את זה אבל חושבת על שנה הבאה שאני כל כך רוצה לעבור לגור קרוב ליד האוניברסיטה אבל יודעת שאין לי כסף לזה. האוניברסיטה נתנה לי עזרה ממש מועטה בתחילת השנה כשאמרתי את המצב הכלכלי. אין לי באמת גורם לפנות אליו. אני פשוט שבורה. אני לא רוצה להפסיק את הלימודים כי יש לי תכנונים לחיים האישיים שלי ואני פשוט מרגישה שכבר קשה לי לנשום ולחיות עם זה.. אין לי באמת גורם אחר ללכת אליו ( משפחה קטנה)