מתוסכל. מה לא בסדר עם עצמי? מה הבעיה שלי?

לקח לי זמן להבין. וגם כשהבנתי, הכחשתי.
ניסיתי וניסיתי, וזה פשוט לא הלך.
נרשמתי לאתרי הכרויות והתכתבתי עם בנות.
ההייתי עדין, שקול במילותיי, מנסה לשדר ביטחון עצמי.
מנסה להצחיק אותן מדי פעם, מתעניין בדברים שהן מספרות - בקיצור, גבר טיפוסי שמנסה להרשים בחורה.
אך זה פשוט לא הספיק לה. להן.
תמיד בשלב מסוים שבו זה נראה לי הטיימינג הנכון לשאול אותה אם היא רוצה להיפגש, או לצאת לאיזה דרינק, נתקלתי בסירוב.
ולא רק סירוב נעים וקל, של "תראה זה פחות ילך בינינו" (היו גם כאלה).
אלא סירוב שבה לידי ביטוי בחסימה שלי או במחיקת החשבון שלה.
מה? למה? מה קרה? הרי הרגע דיברנו והיה נחמד וזרמנו, אז מה כבר אמרתי?!
התכתבנו שבוע שלם, נראה לי הגיוני להציע.
הרי אם היא לא הייתה בעניין, למה שתדבר איתי שבוע שלם, ולא פשוט תנפנף אותי על ההתחלה?

ואתה מת לדעת למה? לשאול אותה?
לבקש ממנה שתספק תשובות.
מה עשית לא בסדר על מנת שלא תעשה להבא. אבל אין. זה כבר אבוד.
היא חסמה אותך וכאן זה נגמר. אין דרך להשיג אותה ( זה עוד בשלב שלפני החלפת מספרי טלפון).


מה שהכי כאב בחלק גדול מהסירובים, שבהם בחורות חסמו אותי או מחקו את החשבון שלהן, הייתה התחושה כי זה לא הרגיש עוד כמו סירוב רגיל, אלא בריחה שלהן ממך, כאילו אתה מצורע או נושא איזשהי מחלה.
אני מתעורר בבוקר ומגלה שהיא חסמה אותי, ואני תופס את הראש ולא מבין למה.
עד אתמול הכל זרם. עד הרגע בו הצעתי לה להיפגש.

כשאני משתף את הקרובים לי ביותר במה שאני חווה, הם לא תמיד מבינים אותי.
לרוב התגובות הן: "תתגבר, אתה גבר, זה המצב, אתה עוד תמשיך לקבל דחיות, אהבה לא משיגים בקלות".

באמת? אז מדוע אצל אחרים זה נראה כל כך פשוט? מה אני עושה לא נכון?
וברור, אני לא תמים, אני מבין וכמובן לא מצפה שהבחורה הראשונה שאכיר תרצה אותי.

אבל כמה עוד? כמה הנפש צריכה להיפגע?
הרי לא מדובר כאן על מספר קטן של נשים שדיברתי איתן וסירבו לי.
אלא מספר גדול, עשרות נשים.
חלק סירבו בעדינות וחלק בהתעלמות מופגנות או בריחה.
ואם אף אחת מהן לא הגעתי למצב של דייט ראשון אפילו!
הדחיות עוד היו בשלב ההתכתבויות.

אין בעיה, נצא לדייט, ואז תחליטי אחרי הדייט הראשון אם מתאים לך להתקדם או לא, אבל כבר את פוסלת אותי? בטרם נפגשנו?

נכון, רבים יגידו שעליי להתקדם הלאה ולא לוותר עד שאמצא.
"כוסאומו, היא לא רוצה אותך, הפסד שלה" ועוד כמה משפטים מהסוג הזה שלכאורה אמורים לנחם אותך.
אבל הם לא. ממש לא.
אני סה"כ בן 22, נכון, צעיר עוד, כל השנים היפות עוד לפניי, אז על מה אני מתלונן בדיוק?
ובכן, אין קשר לגיל. הגיל לא מנחם, דווקא להיפך, הוא מתסבך.

החברה העלובה בה אנו חיים מכתיבה "כללים" חדשים. מה מותר ומה אסור. מה נחשב כמוזר ומה לא נחשב כמוזר.

וכן, אם רבים ששוחחתי, רוב התגובות הן: "אתה בן 22 ועדיין לא הייתה לך חברה? איך?"
אוי.. הלוואי והייתם יודעים כמה אני מנסה.
ומה לא עשיתי?
פתחתי אינסטגרם, כי ככה אמרו לי שצריך, שאם אתה לא שם, אז אתה לא קיים.
התחלתי להתאמן ולהתחטב, כי אמרו לי שגם זה יתן לי כמה נקודות אצל נשים.
שמרתי על טיפוח, תספורות, והתחלתי להקפיד על לבוש יפה, אך לא יפה מדי.. משהו קז'ואל כזה, שנראה טוב בעין.

ונכון, הכל כאן הוא רק חיצוני. חומרי.
ומה אם מה שפנים? מה עם אופי אתם שואלים?
יש, תאמינו לי שיש. אומנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך אני אדם שמקשיב, מכיל, אוהב, מכבד, דואג ואכפתי, אז תבואי. מי שלא תהיי רק תבואי.

הדחיות הרבות שחוויתי מבחורות גרמו לי לתסכול רב. עמוק. בחורות שאפילו לדייט ראשון לא רצו לצאת איתי.
פאק. . אני בן 22 ואפילו לדייט אחד לא יצאתי!
אני לא יודע מהי זוגיות.
מה חווים בה? איך זה מרגיש? איך זה ללכת יד ביד עם הבת זוג שלך ברחוב? או להירדם מול סרט, כשהראש שלה מונח על כתפיך?
דברים קטנים, שאני רואה אצל זוגות אחרים.

ואז אני שואל, מה לא בסדר עם עצמי?
מה הבעיה שלי?
כמדומני שאין לי שום בעיה,
ידיים, רגליים, ראש ושכל - הכל מגיע באריזה אחת.
אולי אני לא יפה מספיק? לא יודע, זה עניין של טעם, אך אני בחור בן 22, מתאמן, מחוטב, שדואג לשמור על טיפוח והגיינה.
ואם בכיעור עסקינן, הבחורות איתן דיברתי חשופות לתמונות שלי, כך שאם הייתי מכוער, למה שימשיכו לדבר איתי שבוע-שבועיים ברצף?!

אז מה עוד? לא יודע. אין לי תשובות. לאף אחד אין אותן לתת לי.
והמחשבות? המחשבות רצות בראש, אוכלות אותך, מתסכלות אותך, מדכאות אותך, וגורמות לך לפחד, לחשוש שאף אחת לא תיגע בך.
לא תתקרב אליך.

.ב. .א.


אודה לדעתכם בנושא.