יש לי חבר טוב בעבודה שנפתחתי אליו והוא התחיל להתרחק. מה לעשות?

אז מזה שנתיים אני בעבודה שרובה מורכבת מגברים. אני נשואה ללא ילדים כבר 3 וחצי שנים.
הכרתי בחודש הראשון בחור קצת גדול ממני בשנתיים,
רווק , שהתחברנו מיד. התחברתי עם עוד המון אנשים אבל איתו משהו קרה כל כך מהר. התחלנו לשתות כל יום קפה ביחד, לאכול ביחד, לדבר מלא יחד שיתפתי אותו מלא. הוא בקושי. היינו נפגשים לקפה אחרי העבודה לשעה ומדברים ולפעמים שותקים במבטים מביכים. הוא במקביל דיבר אליי בשפה מאד זוגית ובלבל אותי נורא. אני נהניתי מהחיזור ואז שמשהו השתנה אני הרגשתי את זה. הרגשתי שהוא מתרחק ובמקביל יוצא עם מישהי שהיום הם עוד יחד. הרגשתי שכל השיתוף שלי היה חד צדדי. שרק אני נפתחתי בפניו והוא שמר על החיים שלו כל כך לעצמו ואפילו את זה גיליתי במקרה. ואנחנו מדברים יום יום מלא. אח"כ הגיעה הקורונה וכולנו התחלנו לעבוד מהבית והוא לחלוטין השתנה. כבר לא חיפש את הקרבה שלי וכבר לא דאג לי באותה צורה. אני חשבתי שאני בטוחה כי אני נשואה אבל התרסקתי. התגעגעתי למקום הנעים שהיה לי בעיניו ולמילים שהיה אומר לי. ושהוא התרחק היינו רבים והוא היה מפייס אותי כשאומר שהוא אוהב אותי, שהחברות ביננו מדהימה ומתאימה ושהפכים נמשכים גם אם קשה לנו. ואני לא רציתי לאבד אותו. וכל פעם כאבתי וחזרתי מחדש. כל פעם נכוויתי עוד ועוד. ואף פעם בשום שלב גם לא באמת הכרתי את החיים שלו הפרטיים. הוא היה נפגש איתי לבד בקורונה אבל שומר. הוא היה מתקשר ומדבר איתי שעות. ועכשיו אני עוזבת את העבודה ומרוסקת. רבתי איתו ואמרתי לו שאני לא יכולה להיות חברה שלו יותר כי זה כואב לי. כואב לי שהוא לא שם לב שהוא ניהל איתי קשר והתחמק מזה. כואב לי שהוא לא שם לב שזה שהוא השתנה לי אולי לא מתאים לי. כואב לי לחשוב שאני הולכת והוא עוד שם בדיוק שמתחילים לחזור לעבודה. ובעיקר אני מתגעגעת אליו ולאיך שהוא גרם לי להרגיש.

אני אוהבת את בעלי. מאד. הבחירה לא לעשות ילדים היא של שנינו. ובאותה תקופה היה לנו בהחלט משבר ואנחנו רק מתגברים עליו עכשיו. אני ניסיתי לדבר איתו על זה בצורה יותר עקיפה והוא לא בחור קנאי בכלל. מבחינתו זה תקין שיש לי ידידים והוא הכיר גם את הבחור הזה כי הוא בילה אצלנו לא מעט. אני מבחינתי נורא ניסיתי להיות חברה של אותו בחור כי ידעתי שאני בוחרת בבעלי אבל כל הזמן היה מסתורין כזה או אחר. כל הזמן נדחקתי החוצה שניסיתי לשים את הקלפים הפחות רומנטיים על השולחן. שהצעתי דאבל דייטים. כשניסיתי להתעניין איך הולך להם. מעולם לא אמר לי אני מאוהב או אני כל כך מאושר שמצאתי אותה. כל הזמן הרגשתי שהוא שם אותי על אש קטנה וזה גמר אותי.

אני אוכלת את עצמי שבכלל נכנסתי לזה ושהתעמתתי איתו הוא אמר לי שהוא לא יודע על מה אני מדברת ושעכשיו הוא יותר מבין למה אני רגישה יותר אליו כבר תקופה. וזה הרגיש לי כמו סכין. אני הרי הייתי שם. אין שום סיבה שגבר רווק יגיד לאישה נשואה שהוא אוהב אותה מאד, שהיא מצחיקה, מושלמת, כיפית ותאהב אותו לנצח. שהוא כל הזמן יהיה סביבה בעבודה וכל הזמן יחפש להיות איתה בהפסקות. אני בחורה נורמטיבית שיודעת להבין מתי מתחילים איתה אבל איכשהו פה פקפקתי בעצמי.
מה אני עושה?!