לא מצליח להיות מאושר ואופטימי, מרגיש מדוכא

היי לכולם,
בגדול, יש לי בעיה שנמשכת כבר המון זמן, אפשר לומר שמאז שאני זוכר את עצמי אני כך.
הבעיה היא שקשה לי להיות מאושר, להרגיש שמחה לטווח ארוך או להיות אופטימי לטווח ארוך.
אם אני כן מצליח לחוות שמחה או אופטימיות, זה לזמן קצר.
החיים לא היו עבורי סוכרייה על מקל, קרו לי דברים שגרמו לי להיות פסימי ומדוכא.
אבל יכול מאוד להיות שהאופי שלי גם ״עוזר״ למצב.
אני מוצא את עצמי חושב המון על הדברים (בלילה או במהלך היום) שגורמים לי לתחושת עצבות בכללי בכל מני נושאים.
אני מרגיש שלא הגעתי לעולם הזה כי רציתי, אלא כי זה פשוט קרה ואני צריך להתמודד עם החיים כי פשוט ככה.
אתן כמה דוגמאות כדי שתבינו איך אני עובד:

בין אם זה בתקופת בית הספר והתיכון- לא הייתי מאוד פופולרי וגם הייתי מאוד פרפקציוניסט (אני עדיין) ולכן שאפתי לציונים הכי גבוהים שיכולתי להוציא, זה בא לידי ביטוי בלמידה בלתי פוסקת למבחנים ובחרדות מתמשכות לאורך כל התקופות הללו… אני מאמין גם שאני חששתי לאכזב את ההורים שלי, כי ידעתי עד כמה זה חשוב להם… מה גם שלא היה לי פשוט לקלוט חומר ולכן למדתי הרבה יותר זמן מהתלמיד הממוצע… זה השאיר לי חרדות קשות מאוד ולכן אני מפחד להתחיל תואר אקדמאי… קצת נשרטתי.

או בין אם זה בתקופת השירות הצבאי שלי- לא ארחיב הרבה, אבל הייתי לוחם ושירתתי ברוב הזמן של השירות שלי בעזה וכן, אני חושב שקצת נשרטתי מהתקופה הזו, עם כל ההסלמות שהיו.

או בין אם זה קשור למערכת יחסים שהייתה לי והשאירה לי טעם מר וחוסר רצון להכיר בחורות חדשות (למרות שתמיד היו מחזרות אחריי בנות, אבל באמת שזה לא גורם לי לכלום… אני מבין שזה בכלל לא יתקדם ואני סתם אפגע מזה בסוף).

או בין אם זה עכשיו- שחזרתי לעבודה לא מזמן (אני עושה מועדפת בחברת אבטחה) לאחר חל״ת ארוך ואני באמת פשוט עצוב לפני כל משמרת ובמהלכה.
אני עובד כי אין מה לעשות, אני חייב כסף ואני לא מפונק… אני יודע שזה חשוב, פשוט אני כל הזמן מתרכז בעובדה שהעבודה הזו מורכבת ממשמרות מתחלפות כל הזמן ואני לא באמת ישן כמו שצריך (ואם אני מצליח אז זה רק למעט זמן), העבודה מעייפת, השעות מרגישות לי ארוכות… (אבל אני לא רוצה לפרוש כי עוד חודשיים אני אמור לסיים את המועדפת).
גם זה שורט אותי.

*מבחינה חיצונית- אני משתדל לא להראות שאני נמצא בדיכאון לפעמים, אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, להיות נחמד ואדיב לכולם… כך שאף אחד לא יודע מה עובר אצלי בפנים*

אני לא רוצה להמשיך לחפור כי זה מספיק ארוך גם ככה, אבל אני באמת רוצה לדעת האם יש מישהו שמבין אותי? שיכול להזדהות עם מה שכתבתי? ואם כן, איך אפשר להתמודד עם החיים האלו? אני מרגיש באמת שדברים קורסים מסביבי, אני מרגיש ריק כמו קליפה ושהנפש שלי לא מוצאת מנוחה בשום צורה :(

תודה שהקדשתם לי מזמנכם וסליחה על החפירה.