איך להירגע מסיפורי המשפחה ולהתמקד בבניית החיים שלי?

אני צריכה תמיכה, חיזוק. בחופשים שמתי לב שהויכוחים והקונפליקטים במשפחות צפים יותר כי רואים אחד את השני יותר ונמצאים באינטראקציה.
אני בת בכורה, טובה, אחראית וכ׳ו. אבא שלי עזב וחזר ממאהבת כמה פעמים, כשהייתי קטנה היו סיפורים הרבה יותר קשים במשפחה אבל לא אפרט עליהם, זה גם לא רלוונטי.
נכון לעכשיו ההורים ביחסים לא טובים ומדי פעם הם שוכבים.
אחי הקטן בן 10 והוא מפונק. סבא שלי גר איתנו וכבר שבועיים ברצף הוא קונה לו פיצה. בכללי הוא מביא לו פיצה עם זעתר, גלידה ועוד.
אח שלי אימץ התנהגות שניראת בעיני קרירה ומזכירה לי התנהגות של ילד קר שמדריך איתי בתנועה שתמיד הסתייגתי ממנו (זו התנהגות רוסית גברית כזו).

אמא שלי צורחת כשהיא מבקשת משהו ושתבינו, אני בקושי רבה - אולי אחת לחודש. שאר הצעקות זה כי היא רוצה שאעשה משהו ולא נותנת לי את הזמן והקצב שלי או שמחליטה להאשים אותי במשהו שלא עשיתי ביכלל!
לאח שלי לא מפריעים. הוא לא מנקה (בגילו שטפתי כלים) ולא עושה כלום בשביל הבית ואמא אומרת שהוא עוד קטן (אני הפסקתי להיות קטנה מאז שהוא נולד) ובן, וביגלל זה הוא לא אמור לנקות.

אני גם שונאת את אבא שלי על כל מה שהוא עשה לי בילדות (וזה מה שלא פירטתי) ועל זה שהוא ממשיך ולאח שלי לא הרביצו כי הוא נולד בתקופה שונה.
גם אני לא מרביצה לו, הוא יושב כמו צוציק קטן על זר של שושנים (מנקודת המבט שלי).

אבא שלי חושב שאמא גרמה לי להיות נגדו ושוב יש העדפה לאחי הקטן וגם כל העיניין שהוא בן אז זה מוסיף לאהבה של אבא.
בכללי יש לי תחושה שאני ואחי תחרותיים אחד כלפי השני וכבר הפסקתי אבל הוא ממשיך ושמח כשמשהו לא הולך לי ודי כבר עם התינוק הזה. למה הוא נולד ביכלל?

אני ביכלל רוצה לעזוב את הבית ולא להתחתן. אני לא מבינה למה כולם מתחתנים אם זה סתם מפריע.
די כבר, נמאס לי מהם.

וגם אמא שלי מלאה באמונות טפלות ואמונות בכללי ואבא מאמין בגן עדן וגיהינום ודי כבר עם הפרימיטיביות. לא מאמינה באל אישי. אני רוצה לאוניברסיטה, לגור רחוק מהם, לחיות אורח חיים סטודנטלי ואז להיות אחות בבית חולים.
אני כל כך רוצה להצליח ולהשיג את זה ואני חוששת שהם (המשפחה) יפריעו לי בדרך.

איך להפסיק לחשוש?, להפסיק לדאוג?, להתחיל להיות ממוקדת במטרה שלי ולהמשיך בחיי בלי לחשוב על דרכים שבהם המשפחה יכולה להרוס דברים בעתיד שלי?
תודה