יום גיבוש עובדים בים, יכול להיות שאני באמת פרנואידית ומגזימה?

אני עובדת בעבודה משרדית לא הרבה זמן, מספר חודשים.
לא יצא לי להתחבר לכל העובדים.
בין הדברים שבאמת אהבתי שהגדירו לנו קוד לבוש שהוא מאוד צנוע וכולם מגיעים לעבודה כמעט באותו לבוש (מכנס או חצאית ארוכים וחולצות מכופתרות או אלגנטיות) כי פשוט לא אוהבת את הרעיון שיסתכלו על מישהו בצורה שונה במיוחד ובטח שלא עלי…
המנהלת אירגנה לנו יום גיבוש בים שכולם ישבו וידברו וישתפו על החיים האישיים ויתחברו יותר אחד ולשני ואני באמת שמרגישה לא בנוח עם זה. אמרתי לה שאני לא מרגישה בנוח לשבת בבגד ים מול אנשים שאני בקושי מכירה (כי כולם אמרו שהם הולכים להיות בבגדי ים) וארגיש גם לא בנוח להיות עם בגדים ויהיה שונה מאחרים מה שיוצא בעצם, ישפטו אותי לא משנה איך שאני אגיע.
אני יודעת איך אנשים מגיבים ומתנהגים, תמיד יבחנו את האחר… ואני מאוד בטוחה שגם ימצאו מה להגיד על האחר…
לא עושה לי טוב להיות בחברת הרבה אנשים גם אם עם אנשים שקרובים אלי ושאני מכירה יותר
ואני לא יודעת איך אני אגיב ליד אנשים שאני בקושי מתחברת אליהם בלבוש מינימליסטי…
המנהלת אמרה לי שהגעה חובה…
אני יודעת להתחבר מהר ותמיד ההכי נחמדה אבל ליד אנשים מסויימים במקום העבודה שלי אני מרגישה דיי הרבה שיפוטיות, כאילו שופטים אותי על כל דבר קטן.
רצות לי כל מיני סיטואציות בראש מה כבר יכול לקרות שיהרוס לי את היום הזה ואני אוטומטית מכינה את עצמי נפשית כדי שלא אתמלא בדמעות ואתחיל לבכות ולא אקבל התקף חרדה מול אנשים שאני הולכת לראות כל יום אחרי זה.
כל מה שאני חושבת שאם יהיה מישהו שיגרום לי להרגיש לא בנוח עם זה שאני רוצה להשאר עם בגדים ויגידו לי תורידי לבגד ים.
או (רוב מאוד גדול של העובדים בעבודה אמרו שהם משתזפים) אם אני אשאר בצל רק יתחילו לשכנע אותי להיות איתם בשמש, גם אם הייתי רוצה אסור לי בגלל בעיה רפואית שאגב כשאמרתי את זה בעבודה נתנו לי מבט מוזר מאוד כאילו סיפרתי שקר.
גם גרם לי להרגיש לא נעים.

אני פשוט כבר רואה את עצמי נפגעת ובורחת לבית עם דמעות ואכזבה.
אם הייתם במצב כמו שלי, מה הייתם עושים?
יכול להיות שאני באמת פרנואידית ומגזימה?
פשוט עצם המחשבה גורמת לי ללחץ ורעידות והדמעות עולות לי, פשוט לא יודעת מה לעשות.