הנישואים עלו על שרטון ולא מצליח להתקדם או לחזור

שלום,

כמו כן סיפור מורכב, גם שלי הוא קצת ארוך אבל די פשוט.

אני נשוי כ15 שנים, עם יותר משלושה ילדים, לאישה שפגעה בי קשות מילולית, ואני לא מצליח להעביר את זה הלאה או לרדת מזה.

התחלתי את חיי עם אישתי ולמרות שהיו קשיים חיצוניים ובעיקר כלכליים די התגברנו על הכל וחשבתי שהכל בסדר.

במהלך הנישואין, לשנינו אין השכלה פורמאלית, עלה רעיון שהיא תלך ללמוד (כי אני עצמאי בתחום הייעוץ כבר הרבה שנים עם עסק יציב ועובד), התואר, שנלמד הבינתחומי ו בין כל הילדים שנולדו בדרך (דרך הטבע הייתה חזקה יותר מאמצעי המניעה), דרש ממני לעבוד שתי עבודות בדרך קבע ולמשך שנתיים עוד עבודה בסופשים.

השעות המרובות(לפעמים 300 בחודש) גבו ממני מחיר נפשי כבד, גיסי שהוא פסיכיאטר בדיבור באוויר, ניסיתי כמה שפחות להסגיר את עצמי(ששאלתי אותו לגבי סימפטומים מסוימים) אמר שהנבדק סובל מהתקפי חרדה (קוצר נשימה, חוסר שינה, דופק מואץ ברוב שעות היום).

לא הייתי הכי תומך באותה תקופה, גם לא ידעתי כל כך מה עובר עלי ולא הבנתי, מדובר על תקופה של כמעט שנתיים שזה התחיל ונמשך עד שבע שנים, אני מדבר על תקופות מבחנים שהיו לה (שביקשה ממני להפחית בעבודה, אבל כמובן שלא יכולתי עקב התחייבויות כספיות), גם בתקופות חגים עבדתי ממש עד כניסת החג, גם שהיא ילדה הלכתי אחרי לילה או שניים בלי שינה לעבודה (כי עוד פעם, הלימודים והגנים והכל גמרו כל כסף פנוי, אפילו שעה של עבודה לא יכולתי להפסיד).

כל אותה תקופה אמרתי לה שממש קשה לי, אני לא מנסה להצטייר כגיבור שמימן את אישתו, הכנסת הכסף הייתה אצלי בטופ כדי שיהיה מספיק כסף להכל, אני לא מדבר על חופשות, אני מדבר על אוכל ותשלומים בסיסיים.

יום אחד שחזרתי מהעבודה אמרתי לה שאני לא מסוגל יותר, והיא אמרה לי שלא מעניין אותה כבר ההתבכיינות שלי ושאני צריך להיות גבר כמו כל הגברים. זה פגע בי מאוד, כי רק רציתי יד תומכת לכמה דקות ושמישהו שאני בוטח בו יגיד לי פשוט שהכל יהיה בסדר.

זה קרה לפני שש שנים בערך, אני מספר את זה כי זה סימן לי את ההתחלה של הסוף,באותו יום איבדתי את הביטחון.

מאז היא סיימה את התואר ומשהו התחוור לי לאחרונה שהיא לעולם לא תצא לעבוד במקצוע, ב11 השנים האחרונות היא עבדה אולי שנתיים מתוכם, ואני לא חושב שהיא באמת תעשה מאמצים לעבוד במקצוע שלה בכלל. אני לא מתלונן על זה שהיא לא עבדה, כי היא הייתה בבית וגידלה את הילדים ולידה, אני התחיבתי שאביא את הכסף וכך היה

לפני חודש הייתה לנו מריבה קטנה על משהו שטותי ולא חשבתי שזה מצדיק תגובה, ואז היא אמרה משהו שהרס אותי לחלוטין, היא אמרה לי שאני לא עונה כי אני חתיכת אפס שכולם דורכים עליו והיא אף פעם לא הרגישה שיש גבר אמיתי בבית שלוקח שליטה והיא לא צריכה כלב מאולף. אני הייתי כל כך בהלם ונפגעתי שהתחלתי לרעוד ויצאתי מהבית, התחלתי לבכות באופן בלתי נשלט ולא הצלחתי להירגע. הלכתי משם לעבודה והפסקתי לדבר איתה לחלוטין, שבוע אחרי (זה היה לפני שבוע) הרגש גבר עלי והכנתי לה ארוחת בוקר מפנקת, היא התיישבה ותקפה בקטנה, התעצבנתי, ואז היא אמרה טוב די עם השטויות מה שלומך, אני כבר ראיתי אדום חרציתי להפוך עליה את השולחן, אז אמרתי לה לא עניינך, אז היא אמרה לי שהסיבה שהכנתי לה כעת ארוחה זה כי אני כלב מאולף.

מאז אני בקשר שתיקה, אני רותח מבפנים ולא יכול לראות אותה יותר, אני מרגיש נבגד ומזולזל, יודע עכשיו בוודאות שהיא לא מכבדת אותי בשום צורה, אני גם לא יכול להתווכח איתה, כי היא אלופה בוויכוחים.

בכל במקרה, בסדר הראשון של הקורונה העסק שלי קרס לחלוטין לעכשיו אני מנסה לשקם, אבל לא מצליח להרוויח יותר משמונה וחצי לאחרונה, לא עובד הרבה כמו פעם, עדיין סביב ה180 שעות, אנחנו שוקדים, אבל בקושי, אני מרגיש שאני לא יכול יותר נפשית להיות איתה והלכתי לפתוח תיק לפני כמה ימים ( חד צדדי, היא לא יודעת) אבל קפאתי שהייתי צריך לחתום והכל, ולא קרה, אמרתי לעצמי לקחת זמן עד אחרי החג ולחשוב על זה ברור רוח, והדבר היחיד שאני לא מצליח להבין זה למה לא העפתי אותה לפני כמה שנים, אני לא יודע מה צופה לי העתיד, אני גם לא יודע איך יראו המזונות, אין רכוש משותף, רק דירה בשכירות שאני משלם הכל, חושב שישאירו לי נטו 1500? מ8500 נטו, אני רק מהרהר כאן... שאלתי היא בעצם אם אני פועל נכון, לילדים ברור שלא , אבל אני לא יכול להסתכל עליה יותר.