לוחם קרבי בהתקף חרדה קשה, לברוח הביתה? להכנס לעזה ככה?

שלום לכולם, אני כותב כאן כי לא יודע למי לפנות, אני סובל מOCD שמתעפיין במחשבות טורדניות, סובל מזה לפני הצבא אבל רציתי מאוד להיות לוחם, אני שנתיים בתפקיד בחטיבת כפיר ואני נמצא במפגש קבוע עם פסיכיאטר בצריפין פעם בחודש. אני על טיפול תרופתי שאת התרופות אני מקבל כשאני הולך כל חודש לפסיכיאטר והוא רושם לי מרשם, הוא גם שואל אותי כל פעם מחדש אם אני רוצה ללהשאר לוחם, בחצי שנה האחרונה חשבתי על לצאת אבל לא רציתי.
לפני כשבוע הייתה את פרשת החטופים והגעתי למקום והרחתי את הריח של הגופות ובאותו רגע משהו קרה לי, במשך יומים התפתח לי התקף חרדה עצום שלא היה לי ככה אף פעם בצבא, רק לפני.
בהתקף הזה איבדתי כל שמחת חיים וכל טעם לחיים שלי והייתי בחרדה נוראית מכל דבר שקשור למוות, הייתי לוחם מורעל ופיתאום הרגשתי הכי פגיע בעולם והכי פחדן. סופו של ההתקף היה כאשר דיברתי עם אמא שלי ופרצתי בבכי נוראי, שכל מה שישב לי על הלב ירד לי ובאותו הרגע החלטתי שביום ראשון שמגיע, בתור שיש לי עם הפסיכיאטר, אני יוצא מקרבי.
הנחמה היחידה והדבר היחיד שהרגשתי שאני מתרגש ומצפה לו היה המפגש עם חברה שלי בסוף שבוע.
מפה לשם נרגעתי, אבל הגדוד שלי היה אמור לעזוב את הגזרה לנסוע לאימון בבקעה, עכשיו בגלל שפתאום התחילו בעיות בעזה אף אחד לא יודע מה קורה איתנו. אותי שלחו לבקעה לשמור על ציוד שכבר הגיע והם נשארו באזור הקוו הישן. ביומים האחרונים המצב בעזה הידרדר וכולם מדברים על מילחמה, עכשיו אני אפילו לא יכול להתחיל לדמיין אותי במילחמה כי מאז ההתקף חרדה שלי אני לא רוצה להתקרב למשהו שיכול לגרום לי להתקף שוב, אז אמרתי לעצמי בכל יהיה בסדר, חמישי נצא (כי זה התור של המחלקה שלי לצאת) ובראשון נצא מקרבי אצל הפסיכיאטר. עכשיו הדיבורים על כניסה קרקעית גוברים והסיכוי שאני יצא סופשבוע הוא אפסי, כולם סביבי מתכוננים למלחמה ואני מנסה לא לחשוב על זה, אבל ברגע שהבנתי שזהו אין מצב אני רואה את חברה שלי הסופש והסיכוי שאני יגיע לפסיכיאטר גם קלוש כי אנחנו בחור אמיתי, בסיס תבץ, נתקפתי בחרדה שוב.
בזמן שאני כותב לכם את זה אני נמצא בחדר ריק ובוכה קשות ונמצא בסערת רגשות ענקית. אני נואש ומפחד, אני לא רוצה להגיד לאמא שלי כי לא מגיע לה הפחד הזה שבן שלה עוד רגע במלחמה וגם הוא במצב נפשי קשה. הממ שלי השתחרר היום כך שהמפקד היחיד שלי במחלקה הוג מכ שיותר צעיר ממני והוא גם לא פה. אני בחרדה איומה ואני מסתגר ולא רוצה שחברים שלי יראו אותי ככה. אני במצב נפשי קשה, ברור שלמלחמה אני לא כשיר וכולם פה באטרף כאילו הם עוד שניה בעזה וזה המצב.
אני לא יודע מה לעשות, איך אני ישרוד עד יופ ראש ואיך אני יראה את הפסיכיאטר, הוא לא נותן לי אף פעם את המספר שלו ואני לא יודע איך למצוא אותו, קוראים לו דר ג'יל אזולאי. אני גם ראיתי את האפשרות להתקשר לקוו החם של עזרה נפשית לחיילים אבל שבאתי להתקשר התחלתי לבכות כי אני מרגיש כל כך חלש ולא יודע מה יצא לי מהפה ומה להגיד שיענו לי... בבקשה בבקשה אני נואש מה לעשות??? לברוח הביתה? ללכת לעזה ככה??