לא בטוח אם אני טרנס או לא, שווה להגדיר את עצמי כאחד?

אז... מגיל צעיר שיחקתי עם דברים שנחשבים יותר "נשיים" ורוב האינטראקציה שלי עד היום מתקיימת בעיקר עם בנות, למרות שאני גר במרכז תל אביב, וזה יתקבל פה די בטוב.
כל הזמן אומרים לי שהפנים שלי נשיות, וזה מחמיא לי כל כך, ובכללי כל פעם שאומרים שאני נשי אני מגיב פי כמה יותר טוב מאשר אם מתייחסים עליי כגבר.
חלק מהבעיה שלי לצאת זה ש:
אין לי מושג גם בעצמי אם זה בא ממקום של לחפש תשומת לב, כי זה לא כורע לי את הלב וזה יותר העדפה, מאשר משהו שסחבתי וסבלתי ממנו כל החיים.
אבא שלי אומר לי שהוא מאמין שזה פאזה כי אני נורא אוהב בנות בכללי, ואני נמשך עליהן, וגם אני חושב שאני כן יכול להמציא דברים כאלה בראש שלי (שלא להזכיר את זה שאני חושב על הרעיון של ניתוח לשינוי מין וכל זה רק שנתיים), אבל בכל זאת זה מרגיש חלק ממני ומוזר לי להתייחס לעצמי כזכר...
יש לי קטע בלראות בנות בסדרות, סרטים וכו' שמחזיר אותי למחשבות של אני רוצה להיות נקבה מאז שאני קטן, אבל אולי זה חלק ממשהו גדול יותר, יש לי דיספוריה רצינית עם עצמי כבר מאז שאני קטן.

זה מתחבר לעוד בעיה הניתוח לשינוי המין, וזה שאני נגעל מכוס, ברצינות, אני לא מסוגל לאונן לחברה שלי ואני לא סובל את הריח והרטיבות של המקום, עכשיו זה לא כאילו זין זה גם דבר מדהים, אבל יש את ההתלבטות הזאת.
אני כל כך שונא את עצמי עד לרמה שאני מוכן להיות ולהזדהות כאישה יפנית (יש לי אותו דבר בערך עם המוצא שלי אבל זה כבר עניין אחר שאין לי זמן להיכנס עליו) מאשר זכר לבן, גם אם התחושות האלה נעלמות, כל פעם שאני שומע בת שרה או בת מבצעת שיר שאני אוהב אני מקנא בא, וחושב על איך אני (שכחתי לציין שאני מוזיקאי דרך אגב) רוצה להיות בעל קול ומאפיינים של בת שאני שר.

אני באמת מרגיש משוגע, כי יש גם את העניין של הניתוח הפלסטי על הבסיס האתני ובכללי את העניין שאני מנסה לברוח ממי שאני בגלל טראומות ודיספוריות ואין לי מושג כבר מה אמיתי ומה לא, אני לא אוהב גברים בכלל, ובנות כן...? וזה משהו שנוצר נטו בגלל הטראומות, כי למרות שאני נשי מגיל קטן לא היה לי רצון לשנות את המין לפני שהתחלתי לחוות טראומות ועכשיו זה טריגרים בכל מקום:
אני מקנא בנשים כל כך, ולאחרונה זה מתפרץ בעיקר בגלל שראיתי בסדרה מישהי טרנסית וזה גרם לזה רק להתגבר, האם אני באמת משוגע כמו שאני חושב שאני?