לוחם משוחרר, תחושה שמלווה אותי

אהלן.
אני בן 22, השתחררתי לפני ארבעה חודשים. אני עובד כרגע בחקלאות. גדלתי בבית של ציונות דתית, יש לי שני אחים קצינים. במבחנים של הצו ראשון התכוננתי כל כך הרבה עד שיצא שלא הייתי באמת אני ועניתי תשובות בראיון שכאילו מוכנות מראש, מה שהוביל לקב״א נמוכה.
לפני הצבא התכוננתי במשך שנה, בנוסף דחיתי את הגיוס בשנה וקצת לטובת לימודים במכינה קדם צבאית דתית שבה גם הבנתי שהעולם הדתי פחות מדבר אליי. עזבתי באמצע השנה. עזבתי שם והתגייסתי ליחידת לוט״ר, חשוב לציין שכבר קודם הגיוס הרגשתי מעט חששות לגבי השירות ביחידה הנ״ל כי מבחינת שגרה אתה מדריך ולאו דווקא מתעסק בדברים של לוחמה. אבל הודתי על ההזדמנות למרות הנתונים הנמוכים. התחלתי מסלול, סיימתי טירונות 05 ובעיסוק המבצעי במסלול של היחידה הבנתי שהתחום לא מדבר אליי. ביקשתי לחתום וויתור ולנסות להגיע לסיירת אחרת. אחרי המון בירוקרטיה ותקופה קצרה במפקדה הגעתי לקצין מיון שהציע לי לעבר לחטיבת חי״ר ולעשות גיבוש לגדס״ר. הגעתי לגולני, עם פז״ם של חצי שנה ונגשתי לגיבוש. סיימתי, התבלטתי בו מאוד ונאמר לי בראיון שבמידה ואני מתחיל מסלול אני צריך לחתום על וויתור פז״ם או שאני אמשיך לעוד חודש וחצי במסלול בגדוד רגיל ואסיים מסלול. התלבטתי והחלטתי לוותר, הייתי כבר בן 19 וחצי וזה אומר שהייתי משתחרר בגיל כמעט 23. הגעתי לסוף ההכשרה באחד הגדודים, הייתי קשר מ״מ והייתי מיועד לצאת לפיקוד עד שהציעו לי לצאת לקורס חובשים מאוחר ולתפקד כקשר סמ״פ בסיום. ויתרתי על פיקוד, יצאתי לקורס חובשים ושחזרתי מינו בחור אחר להיות קשר והחזירו אותי למחלקה רגילה בתור לוחם פשוט. משם, הרבה עליות וירידות, תנודות בין תחושה של החמצה ענקית וחוסר מיצוי לבין תחושה של התעסקות בכאן ועכשיו ואיך אני עושה את העבודה והתרומה שלי על הצד הטוב ביותר.
סיימתי שירות מלא כלוחם במחלקה. הייתי לוחם רגיל וחובש בגולני, מעטים הפעמים שהיה חוסר במפקדים ותפקדתי גם כמ״כ נוסף מתוך המחלקה, יצאתי לכמה קורסים, הצטיינתי, אבל בעיקר לא אתגרתי את עצמי. לא הגעתי לקצה ולא הרגשתי שעשיתי משהו שבאמת אפשר לקרוא לו קשה (כמובן, בלי להתרברב). מאז השחרור, כמה חודשים, אני מרגיש פספוס. תחושת החמצה על זה שיכולתי יותר. באמת ובתמים. יכולתי להיות מפקד, או לוחם ביחידה מובחרת ולתת יותר, לאתגר את עצמי, לעשות דברים משמעותיים יותר. זה צובט לי.
הצבא זה משהו שהעסיק אותי לפני הצבא המון, באתי בתודעת שליחות ומיצוי יכולת. אני מבין את האילוצים ואני מבין שבחרתי בסופו של דבר את הבחירות שלי. אבל אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה אנשים פחות מרשימים, לדעתי, ופחות בעלי מקצועיות ותחושת אידאליזים ממני שמתפקדים כקצינים. זה חורה לי, באמת. אני אוהב את הארץ הזו ואני מעריך את הצבא כמערכת. זה מבאס שזה הסתכם בשירות בסיסי ולא מעבר.
השאלה - איך אני מתקדם מכאן? אני מתבלט אם להתגייס לתפקיד מסויים במשרד הביטחון אבל אני חושב שיש המון לוחמים עם עדיפות על פניי, הרובאי שלי לא מספיק גבוה ולא הייתי ביחידה מובחרת. השאלה אם זה באמת יוריד קצת מהתחושה או שדווקא בסביבה של הרבה חבר׳ה מיחידות מובחרות הרגיש שונה.

תודה שקראתם.