תמיד אמרו לי שאני חברותית
תמיד הייתי מוקפת בחברות טובות
לפני שנה וקצת אבא שלי נפטר באופן פתאומי והיה לי מאוד מאוד מאוד קשה.
אני מאוד מחוברת להורים שלי. לא יכולה בלעדהם
ופתאום הכל קרס לי
הייתי בשיא שלי עד שזה קרה
כמעט שנה של התקפי חרדה, התקפי בכי ודיכאון עמוק
הדברים האלו לא קרו לי לעולם לפני ככה שלא באמת הבנתי מה עובר עלי
היום תודה לאל אני יכולה להגיד שאני לגמרי בסדר.
בתקופה הזו רוב החברים שלי "נטשו אותי" היו כאלה שעשו את זה ישר בהתחלה והיו כאלה שעשו את זה שהתחלתי לשתף ולהגיד שקשה לי מאוד ואני זקוקה לתמיכה (שזה היה כמה חודשים אחרי שזה קרה)
אני באמת לא מצליחה להבין למה להפסיק לדבר איתי ? הרגשתי שעושים עלי חרם. במקום להיות איתי לתמוך ולעזור מפסיקים לדבר איתי
חייבת לציין שזה לא כולם חברה טובה שלי וידיד טוב שלי היו לידי וממש "הצילו" אותי
אני כועסת עלהם, לא בקשתי שום דבר מעבר לתמיכה.. להיות לידי ולדבר איתי. בעיני זה אמור להיות מובן מאליו בסטואציה כזו גם אם בדרך כלל אני חייכנית וצוחקת ופתאום הם רואים אותי רק עם פרצוף מבואס. זאת סיטואציה שאפשר להבין בגיל הזה ולא צריך להתרחק בגלל זה.
לא יודעת אם לנסות להתקרב אלהם בחזרה ואם אני כועסת סתם..
אשמח לחוות דעת
תהיו עדינים :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025