פשוט, פריקה...איך להתמודד?

ישבתי היום עם חברה שלי, ששירתנו בצבא יחד, סופרות את הימים אחורה לשחרור. ואז לטיול הגדול. גיל 20, שתינו יחד "מול כל העולם". ככה זה הרגיש אז.

היום התפנו לה שעתיים בשישי בערב, שזה נדיר. ובתקופת הקורונה אין ממש לאן לצאת.. ליומולדת שלי שבוע שעבר לא יכלה לבוא, אז הגיעה בספונטניות השבוע. כלומר, בהתרעה של יומיים. ככה זה בגילאים שלנו, צריך לקבוע מראש.

כמה שמחתי כשהופיעה בפתח הדלת, כמו בימים שהייתה מקפיצה אותי לבסיס כשהייתי קצת מאחרת והיא הייתה עולה אליי ותוהה בקול רם מידיי, כמה זמן לוקח למרוח אייליינר.
גם בגילי היום, היא בשבילי תמיד תהיה החיילת עם השרוך הסגול במדים ירוקים. הפעם הבחנתי במשהו שונה, שערות לבנות מבצבצות מקודקוד ראשה. לא הרבה, אבל זה צבט אותי. והעיגולים השחורים מסביב לעיניים, בכל זאת.לא ישנה כבר עשור, ככה זה כשמביאים 3 זאטוטים ברצף, הלילות מתקצרים. והקמטוטים בזווית העיניים..שכשהיא צוחקת הם הופכים את פניה לקורנים אבל פחות חלקים.
אז ככה זה גם אצלי? השקעים, הקמטוטים, הכל מצביע על כך שאנחנו כבר לא בנות 20. רק שבניגוד אליה, אני אמורה להיות בשיאי כדי למצוא ואין לי הפריווילגיה לנוח על זרי הדפנה. וחשבתי על זה, שמדהים איך שסימני הזמן חזקים מכל דבר.
אז החלפנו הערות הדדיות על הבגדים כמו שתמיד היינו עושות אחרי תקופה, והיא התיישבה עם החיוך הזה שלה, אבל הייתה קצת טעונה. היא סיפרה על איזה ריב קטן שהיה לה הבוקר עם בעלה. היא הושיבה אותו לשיחה וניסתה להסביר לו את הנקודה והוא כאילו בכלל לא הבין מה היא רוצה, אז היא לקחה לו את הידיים ואמרה לו, עידן, תסתכל עליי רגע, זה חשוב לי הדבר הזה. וכל הזמן הזה רק הסתכלתי עליה על טבעת הנישואין המושלמת שהיא עונדת ומנצנצת תוך כדי הדיבור עם הידיים, מדגישה את העיניים המנצנצות שלה שגם ככה עוצרות לך את הנשימה ותואמות בול את השמלה הכחולה הזו שהיא לובשת, ופתאום כשהיא דיברה הרגשתי איך נכנס בינינו איזה חיץ עמוק, כאילו על מה את מדברת חברה, זה היה כל כך רחוק ממני.. הנימה הזוגיותית הזאת, איך שהיא אמרה את השם שלו, עידן, עידן, כל כך קבוע, כל כך שלה, ולרגע הסתכלתי עליה ולא מצאתי אותה שם, את חברתי הטובה שנשארנו חברות גם אחרי הטיול ההוא, ביבשת רחוקה. שאפילו עברנו לגור יחד בדירת שותפות, ולמדנו יחד באותה אוניברסיטה, בניין מול בניין, היא התחילה שנה לפניי.. שבלילה לפני כל מבחן שלה היינו עושות קפה מחוזק עד כדי הרעלת קפאין, ויוצאות למרפסת והיא היתה נשענת עליי והייתי מרגיעה אותה ומחבקת אותה ונוסכת בה ביטחון ולמחרת מיד בסוף המבחן היתה שולחת לי ראשונה "וואי היה קשה, אבל נראה לי שהלך טוב".
או שהיינו מחכות אחת לשנייה אחרי כל דייט ואז יושבות ומנתחות סיטואציה אחרי סיטואציה ומפרשות כל משפט שנאמר בכמה פנים ומשרטטות ביחד אסטרטגיה להמשך, לאור כל פירוש.
אתמול מישהי אחרת ישבה שם מולי.
מישהי מקסימה ומסויגת. שמעסיקים אותה דברים אחרים לגמרי. עידן והילדים, הגדולה כבר עולה לכיתה ד'. גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם! היא אומרת לי. ואני נזכרת שבגיל ההתבגרות שלי, הכל היה נראה לי הרבה יותר ברור ומובן, כמו שאין דבר כזה אישה בת 37, עוד מעט 38, לבד. ושבגיל הזה הכל כך מבוגר, בטח אגור בבית בכפר עם בעלי ושלושת הילדים, והכלב הקטן. והיא יושבת מולי, ויש לה עכשיו אזורים בנפש שיותר לא אגיע אליהם לעולם. כמו מציאות שמתקיימת בשני עולמות מקבילים. וכשהיא מדברת בלהט, כמו פעם בטיול הגדול באמצע טרק ב"מאצ'ו- פיצ'ו" בפרו, אי אפשר שלא להתהפנט. שהיה צריך לחלץ אותנו בחושך כי איבדנו את הקבוצה, כי שרית - כשהיא בתוך משהו היא כמו מוקפת הילה. היא כל כולה בדבר הזה שלה עם הידיים שזזות עם כל מילה.
ידיים נעימות ועדינות, מעוטרות טבעות, ביד ימין טבעת הנישואין, זו שהיא עונדת כבר עשור. ידיים שמדגישות נקודה, בעולם הזה שלה, שהוא כל כך לא העולם שלי כבר.. מזמן.. ושפתיה קופצות בקצב הדיבור שלה, ואני רק שומעת עידן, עידן, עידן, עידן עידן.... ואני תוהה אם אי פעם היא תוכל באמת להבין אותי ואני אותה אחרי פער תהומי כזה.. היא עצרה פתאום את שטף הדיבור שלה והגביהה אליי מבט וחייכה ואמרה.. מה?
ואני שתקתי, ואחרי רגע חייכתי אליה בחזרה ורק אמרתי, כלום כלום נזכרתי שכשאת מדברת עם הידיים, את פשוט יפה.