אשאר לבד בעולם הזה לנצח

אני מתנצל מראש זה הולך להיות פוסט של זעם , תסכול ופריקת עצבים ומתנצל מראש על קללות ושפה בוטה שתהיה פה והולך להיות מאוד מבולגן כאן כי אני כותב עם הרגש ונשבר לי מהעולם הזה הכל חר* בחיים שלי , כל העולם הזה חראות כולם בני זונו* .

אני בן 22 אוטוטו 23 חודש הבא , סטודנט לראיית חשבון [ מאז שאני בן 19 ... אבל אני שנה 2 בלבד , מהרגע שנהיה לי 20 נכנסתי לדיכאון עמוק ואני עם פסיכולוגים ומנטורים וכל החרא הזה ושום דבר לא עובד ] , לא הולך לי בלימודים בגלל הדיכאון שאני שרוי בו [ הדיכאון לא מהלימודים ... ] .

הדיכאון הוא בגלל שלא הולך לי עם נשים , וגם בחיים לא ילך לי כי פשוט אין לי את הנתונים ... אני יכול להתאמן ולהיות ספורטאי מצטיין כמה שבא לי [ חדר כושר , אגרוף , בעבר בנבחרת ישראל לנוער בכדורסל פראולימפי ] , אני יכול להיות חכם ושאפתן ועם מטרות בחיים כמה שבא לי ... אבל אני לא מגיע ממשפחה אמידה [ ההורים עלו לארץ ] ,אני בקושי 1.70 מ' והכי חשוב - אני נ-כ-ה [ צולע , מעבר לזה מתפקד רגיל , עברתי המון ניתוחים בעבר כדי להגיע למצב שאוכל ללכת ולא להיות בכיסא גלגלים ] .

ככה זה - אין כסף , אין נתונים פיזיים , יש נכות , בצבא לא הייתי למרות שהצטיינתי בלימודים ורציתי מודיעין אבל לא רצו "לקחת עליי אחריות"[ כאילו אני מסכנצ'יק חלשלוש שלא יכול לדאוג לעצמו ... ] .

כל החיים שלי זלזלו בי , ריחמו עליי , לעגו לי , צחקו וריכלו עליי , ואני יודע מה תגידו לי שאני "מרחם על עצמי" ועוד פוסט של "אכלו לי שתו לי" , אבל ככה אני מרגיש וזי* על העולם הזה.

אני לנצח אשאר לבד כי אף אחת לא נמשכת אליי וכי נולדתי לא אטרקטיבי מספיק וזה הגורל שלי , לעולם לא תהיה לי זוגיות ומשפחה וילדים , יום אחד אגיע לבית ריק שיהיה לי [ אם יהיה ] ואחטוף התקף לב בגלל הזעם והעצבים שיש לי על העולם הזה ועל המצב שלי , לאף אחד לא יהיה אכפת ממני , הרי אני כבר גר לבד וזה המצב שלי כרגע , למה שזה ישתנה לטובה? מה הולך להשתנות ? רק יותר גרוע - החברים שלי יתחתנו ויקימו משפחה מתישהו בעתיד , אבל אני - X הצולע זה שאף אחת לא רוצה אותו כי הוא נכה מחורבן ועלוב ולא מספיק אטרקטיבי נולד על מנת למות לבד.

ככה זה , זה העולם וזו האבולוציה ומי שאין לו את הנתונים כדי להצליח זה סופו.

אני מרגיש לוזר , אפס , בתול , חדל אישים , בגלל ששום דבר לא הולך לי ואף אחת לא סופרת אותי בגלל הנכות שלי בעוד אני שומע שלכל השאר הולך , וגם אם לא הולך יש להם דברים וקטעים פה ושם - מה שלי אין - עבורי המושגים "זוגיות" או "קשר מזדמן"[סטוצים] קיימים רק בעולם מקביל ולא במציאות , זוגיות זה איזה מושג שמיימי אי שם בכוכבים שאני לא מסוגל להגיע אליו אף פעם, אף אחד מהחברים שלי לא יכול להבין אותי כי הם כולם בזוגיות ועסוקים ומוצלחים בחיים שלהם ואני לא , אין לי עם מי לדבר ומאז הקורונה אני לבד בעולם , ההורים שלי מתוסכלים שיצא להם ילד פגום [נכה] כמוני ומאוכזבים ממני אז אני לא בקשר איתם [ אני משכיר דירה ליד האוניברסיטה וגר לבד ] , אין לי מישהו שאני יכול לשתף ושיכול להבין את התסכול שלי אז מה שנותר לי זה לפרוק פה .

עד לפני כמה שנים נאבקתי כדי להרים את עצמי , התאמנתי והיה לי מבנה גוף מאוד שרירי , למדתי והצטיינתי בלימודים , לקחתי קורסים בהשקעות כדי להעשיר את עצמי , וניסיתי בכוח להיות מוצלח - בשביל להראות לכל אותם אלו שזלזלו וצחקו עליי שאני לא שם על כל הבני זונו* האלה , אבל אין לי כבר כוחות להמשיך ככה .

אין לי זי* ללימודים באוניברסיטה ומאיימים להעיף אותי מראיית חשבון לכלכלה [ ולא יודע מה יהיה לי לעשות עם תואר בכלכלה , ואם לא אצליח לשרוד בראיית חשבון אז זו חותמת לזה שאני נכשלתי בחיים האלה ].

לא רוצה כבר להתאמן כי אני ממילא נכה אז אני בתחתית ההיררכיה החברתית ומגיע לי שלא יספרו אותי , הרי ככה נולדתי אז אני פגום וזה היחס שמגיע לי , כל מה שהיה לי אז כשהתאמנתי ירד ב3 שנים האחרונות , אני יודע שאני יכול להרים את עצמי בחזרה - אבל הכל חרא בחיים שלי אז אין לי למה .

אני מרגיש חרא , בין אם זה נפשית או רפואית [ המצב הרפואי שלי החמיר ב3 השנים האחרונות בגלל הקטע הנפשי שאני מרגיש לבד בעולם הזה ] , ניסיתי לפתח תחומי עניין ולפגוש אנשים אבל לא הרגשתי שייך באף מסגרת שהייתי בה .

לפתח ביטחון עצמי גם נכשל , לא משנה כמה שרירים או כמה שיעורי אגרוף אני אקח או כמה קורסים אקח וכמה ספרים אני אקח כדי להעשיר את הידע שלי וכמה אנשים סביבי יגידו שאני חכם [ שזה לא עוזר כי בגלל הנכות שלי ישר תופסים אותי בתור החננה כמו שתפסו אותי בבית ספר או כמו ש"ידידה" באוניברסיטה ענתה כששאלו אותה למה היא בקשר איתי "יש לי חברים מחוץ ללימודים ויש לי חברים בשביל הלימודים" כשעוד הלך לי בלימודים לפני הדיכאון].

מי שמבין בקטעים האלו יודע שהסיבה שלא מצליח לי זה בגלל שהסטטוס שלי נמוך - אבל הקטע שאין לי איך להרים אותו ! - גם אם אתלבש הכי יפה , אתאמן ואהיה הכי חכם בחדר יש יותר מדי סטיגמות ושום דבר לא יעזור ואני יודע את זה מניסיון , אני מקרה אבוד .

לא רוצה תגובות מרחמות של "תהיה לך מישהי" , "תבוא מישהי שתדע להעריך אותך" וכל מיני חארטות ושטויות כאלו כי אני יודע שהעולם לא עובד ככה .

פשוט כבר עשיתי הסכם עם עצמי שאם עד יום הולדת 30 [ שזה בסך הכל 7 שנים , לא הרבה זמן יחסית לאחד שמרגיש ככה כבר כמעט 23 שנים ] המצב שלי ישאר אותו הדבר אז יש לי 2 דרכים ריאליות וקלות לגמור עם עצמי בלי לסבול יותר מדי והן בהישג יד כבר עכשיו , יש לי כבר פסיכולוגית והייתי בעבר אצל אחת אחרת כשכל הדיכאון הזה רק התחיל לפני 3 שנים .

אני יודע שהולך להיות פה מבול של תגובות שהולכות לרדת עליי , אז יאללה שוטו , ממילא זה לא ישנה שום דבר , רק מקום לפרוק את העצבים שלי , אני לא מצפה לשום פתרון כי אני יודע שאין , אני רושם הכל נטו כדי לפרוק עצבים כי אין לי למי לספר ואין אחד בעולם שיכול להבין אותי , לא רוצה סרטוני מוטיבציה של נכים כי זה הכל חרטא ואני לא מאמין בהם , נמאס לי להרגיש שונה ואז יציבו לי עוד סרטון של נכה כדי לגרום לי להרגיש ככה עוד יותר .

תמיד הרגשתי לא שייך , שונה ופחות טוב וראוי מאחרים , ועובדה שזה נכון אם מתוך חבורה של 10 גברים [ חבורת החברים שלי שכולנו חנונים ואף אחד לא דוגמן ] אני היחיד שבתול לקראת גיל 23 [ ואני יודע שלא משקרים לי כי ראיתי את הבת זוג של כל אחת מהם ] , רק שבמקרה שלי אני גם כנראה אמות לבד ובתול , הסרט "בתול בן 40" כנראה נכתב עליי רק בלי סוף טוב ובלי כל המאפיינים שלו [ אני טיפוס מאוד רציני באישיות שלי ולא אוהב לעשות שטויות ].

פשוט נשבר לי להרגיש ככה - שקוף , לוזר , אפס , סמרטוט רצפה שאפשר להעביר איתו ויש , לא סופרים אותי .

אני יודע שיש עוד אנשים במצב שלי מבחינת זוגיות, אבל המקרה שלי אבוד ואין סיכוי שזה ישתנה בניגוד אליהם .