אני לא מסוגל לתפקד אחרי תספורת ואני חרד ללכת להסתפר

מאז שהייתי קטן שנאתי להיסתפר.

פעם כשהייתי קטן והסתפרתי בפעם הראשונה ממש פחדתי, לקח לי המון זמן עד שהסכמתי להתיישב ולהיסתפר. אפילו כשהסכמתי, עשיתי את זה כשעיניי עצומות, כי לא הייתי מסוגל לראות את המחזה של שיערות שלי שנופלות עליי. זה זיעזע אותי.
חוץ מזה, לא הייתי מסוגל לעמוד בתחושה הזאת של השיערות הקטנות שנישארו עליי והכרחתי את ההורים שלי להחזיר אותי מייד הבייתה לאחר כל פעם אצל הספר.

המשכתי ככה לכל אורך היסודי, עד שהספר שהיסתפרתי אצלו הפסיק לעבוד ומצאנו ספר אחר. ההתחלה אצל אותו ספר אחר הייתה בדיוק כמו אצל הספר המקורי, לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להיסתפר אצלו, אפילו שכבר הייתי בכיתה ח'. בסופו של דבר כן הסכמתי להיסתפר לאחר שהכריחו אותי. אולם, ככל שעברו השנים והעומס הלימודי הצטבר, התחלתי להקנות יותר צומת לב לתחושה של אחרי ההסתפרות והמחסור בשיער. זה התחיל עם רוטינה שקבעתי לעצמי בכל פעם שהלכתי להיסתפר שכוללת הכנה מראש של הבגדים למקלחת והתלבשות בחולצה "מיוחדת" שמיועדת לכל פעם שאני מסתפר. קיימות שתי חולצות מיוחדות, אחת לקיץ ואחת לחורף.
בנוסף, ככל שעברו השנים בתיכון, אחריו וכשהתחלתי ללמוד לפני צבא, הגעתי למסקנה שעוברים בדיוק 5 ימים עד שאני מאבד את התחושה של ההסתפרות. באופן כללי התחושה מצטמצמת בהדרגה לאורך 5 ימים:
ביום הראשון אני מושבת כמעט לחלוטין ולא מסוגל לחשוב או לבצע מטלות, החוסר בשיער והשיערות הקטנות שעוד נשארות פשוט מטריפים אותי.
ביום השני אני במצב טוב יותר, אך עדיין מושבת ועדיין לא מצליח לתפקד.
ביום השלישי התחושה יורדת בכ50 אחוזים, אך עדיין אני מרגיש את זה.
וביומיים האחרונים התחושה כבר חלשה יחסית, אך קיימת.
הקטע של חולצות מיוחדות להסתפרויות ועניין ה5 ימים מלווה אותי עד היום וכתוצאה מזה, בכל פעם שאני רק חושב על להיסתפר, אני מתחיל להזדעזע ולהיכנס לחרדות.

אחת הבעיות הגדולות שלי בחיים עם הסתפרות זה שאני לא מסוגל להגיע לספר לבד ולא מסוגל לחזור לבד, כתוצאה מההשבתה ומהחרדות. אם אני אקח אוטו לספר, אני לא אצליח להביא את עצמי לחזור אחר כך, אני זקוק למישהו שיחזיר אותי.

גם בבית שלי אני חווה חרדות. אבא שלי מספר את עצמו בבית ובכל פעם שהוא עושה את זה ואני מגיע למקלחת, אני רואה שיערות שלו על הכיור שמזעזעות אותי נפשית.

פעם אחת לחצו עליי ליסוע ממש מייד אחרי שהסתפרתי ועשיתי מקלחת. נהגתי כשאבא שלי לצידי, אבל באיזשהו שלב, הוא התחיל להתעצבן עליי שלקחתי פנייה לא נכונה ובנוסף לזה שזה היה היום הראשון להסתפרות, יצא שהתחלתי לצרוח באוטו בצורה מפחידה ובמזל לא עשיתי תאונה.

בעבר חשבתי כבר לגדל שיער, אבל גיליתי שאחרי בערך 3 חודשים, כל המצב של שיער ארוך כבר לא נוח לי. במצב אופטימלי, השיער היה מפסיק לגדול אחרי חודש ונישאר באורך שלו, אך לצערי המציאות אכזרית וכאבת ואני כלוא בין הפטיש לסדן.
מצד אחד שיער ארוך מדיי לא נוח לי ומצד שני, אני נחרד מלהיסתפר.

אחת הבעיות הגדולות היא שכאשר אני אגיע לצבא ויחייבו אותי להיסתפר. אני לא אהיה מסוגל להיסתפר בלוזים כל כך צפופים כמו שהצבא רוצה, זה קשה לי נפשית. בנוסף, אני קשור ממש לספר שלי כרגע ויהיה לי קשה מאוד לעבור לספר אחר. מצד שני, לא הייתי רוצה להשתחרר על נפשי, כי אני מאמין שיש לי מה לתרום לצבא ואני שואף שהוא יפתח גם אותי. בכל מקרה, גם השתחררות על נפשי לא תפתור את הבעיות שלי ועדיין בחיים הבוגרים יותר אני אחווה את זה ואסבול מזה לעד.

אני מבקש עצה ושואל מה כדאי לי לעשות? איך עליי להמשיך להתמודד עם החרדה שלי מהיסתפרויות?