רוצה לטוס עם החבר לחו"ל אבל מפחדת להפגיש אותו עם ההורים שלי, מה לעשות?

היי לכולם ותודה שנכנסתם,

אני בת 17, תלמידת תיכון מהמרכז. משתדלת להיות אדם טוב, בין היתר לומדת, מתאמנת, עוסקת בקונדיטוריה ובמטבח, עד לא מזמן גם עבדתי בעבודה שהכניסה לי המון שפע כלכלי וחברתי (הפסקתי לעבוד בגלל שחשתי אי פניות לבגרויות). באמת משתדלת לנהל חיים נורמטיביים ככל האפשר, על אף שיש המון משוכות בדרך..

גדלתי בבית די אגוצנטרי. אני לא ארחיב בנושא יותר מדי אבל בקצרה.. ההורים שלי היו נפרדים וחוזרים כל הזמן, היו תקופות שאבא שלי בקושי היה בקשר ועזב את הבית כשהייתי ילדה, היו תקופות שגם אמא עזבה, היו תקופות שגרתי אצל סבתא שלי.
כשהייתי ילדה הייתי עדה לריבים מאוד קשים בין הוריי. את העצבים אמא שלי הייתה מוציאה עליי ועל אחותי הקטנה בכל מיני דרכים.
הייתה לי ילדות לא פשוטה שחד משמעית הותירה בי חותם שלילי. יש דברים ממנה שיחיו בי לנצח. שיעוררו אצלי חרדה וכאב. שינחו אותי מה לא להיות לעולם.


בשילוב קטלני עם המצב בבית גם עברתי חרם בבית ספר כי הייתי ילדה מאוד מלאה. יש דברים שאתה פשוט רוצה לשכוח אבל הם ממשיכים ללוות אותך.

אני בכוונה מספרת לכם רקע כדי שתבינו- הביטחון שלי ברצפה.

השנים חלפו והברווזון המכוער הפך להיות ברבור- רזיתי, התחטבתי, הפנים קיבלו צורה. היום אני בטוב עם המראה שלי פחות או יותר.
זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב בmind, אבל זה גרם לבנים להבין שאני קיימת.

לפני חודש וחצי הכרתי מישהו ממש חמוד שגדול ממני בשנתיים (בן 19 תכף). באמת בחור טוב בסך הכל- לב טוב, דואג, מפנק, נראה טוב, בא ממשפחה טובה (הכרתי לפני מספר ימים את הוריו, אנשים מקסימים כאלה בחיים שלי לא פגשתי).
יש לו בעיה של טאקט, עצבים קשים ועוד מספר דברים שהוא באמת משתדל לעבוד עליהם, אבל אף אחד מאיתנו לא מושלם ואני באמת מרגישה שהוא אוהב אותי. ברמה שאף אחד לא אהב ודאג לי כך. אכפת לו ממני יותר ממה שלהוריי אכפת.

אני אשקר אם אגיד שאני שלמה במאה אחוז, כי הקשר עוד טרי ואנחנו עובדים עליו. אני אוהבת לקחת דברים לאט ובזהירות.
העניין הוא שהוא מאוד רוצה להכיר את המשפחה שלי. אמרתי לו שההורים שלי לא מסכימים לי חבר והוא מבחינתו מבין.
אבל האמת היא שהם מודעים לקיומו, ואני לא רוצה להפגיש בינו לבין המשפחה שלי מכל כך הרבה סיבות-

ההורים שלי הם אנשים ביקורתיים, שיפוטיים, לא נעימים ומרימים גבה על כל דבר קטן.
הם מדברים לא יפה אחד לשנייה (מה שמאוד מבייש אותי ליד אנשים), ואין להם תרבות דיון.
אמא שלי משפילה אותי ליד אנשים ואוהבת לסרס, דברים הולכים רק לפי הסדר שלה (שהוא לא לגיטימי לאף אדם לגיטימי), והיא אוהבת להקטין ולחמם את האווירה באופן קבוע.
אבא שלי לא יודע לדבר בטון שהוא לא צעקה, ובנוסף - המשפחה של הבחור מאוד מעניינת אותו, ולא מבחינת אישיות, אלא כמה כסף יש להם. אם הם לא עשירים הם כנראה לא שווים מבחינתו.
חבר שלי לא מגיע מבית עשיר בכלל, אבל הוא בחור חרוץ שעובד ומפרנס את עצמו לגמרי לבד, את המעט שיש לו הוא בוחר לחלוק עמי. הרכב שלו הוא לא רכב יוקרתי אבל זה רכב שהוא קנה לגמרי בכוחות עצמו ועל כך אני מצדיעה לו. אבא שלי לא מסוגל לראות את הדברים האלה. והוא בטוח ישאל אותו במה הוריו עובדים. התשובה ככל הנראה לא תמצא חן בעיניו (כי מדובר בעבודות פשוטות ולא הייטק או נדלן..).

אחותי הקטנה לא מסוגלת בלי לקלל או לתת צ’אפחות לאנשים. גם היא אוהבת להקטין אותי ליד אחרים, יכולה לקרוא לי "חסרת חברים" לידו (אין לי הרבה חברות לצערי הרב), או לשאול אותו מה הוא עושה איתי.

אני מפחדת שהם יפגשו אותו ויגידו לי שהוא לא בשבילי. אני מפחדת שהם ינסו להפריד. אני מפחדת שהם יגידו לי דברים שיגרמו לי להיות עוד יותר לא בטוחה. אני מפחדת שהוא יראה אותם ויקבל גועל (בצדק..).
הבחור הזה טוב לב בצורה מדהימה ואני לא רוצה שהוא יפגע מהם. מבחינתי? הם בכלל לא ראויים להכיר כזאת נשמה טובה.

אני לא רוצה להפגיש ביניהם. טוב ונעים לי כך כרגע. הבעיה היא שאני רוצה לטוס איתו לחו״ל לפני הגיוס שלו בעוד חודש חודשיים, כעיקרון יש לי את הכסף (מהתקופה שעבדתי) אבל ההורים שלי לא מוכנים לשמוע בכלל על העניין.

אני בצומת דרכים, תוהה מה לעשות ומאוד מבולבלת.

אשמח שלא תשפטו בכתיבתכם, אני מספיק שופטת את עצמי..

תודה על שקראתם, מעריכה.
המשך יום טוב!