רוצה להרגיש שאני ממצה את הפוטנציאל שלי בחיים האלה, זה הרבה לבקש?

נשבר לי. מהכל. התרפיה שלי היא לרשום כאן בצורה אנונימית. להתחנן אליכם שמישהו יקרא את זה ואולי יעצור לרגע להתעמק בכל מה שרשום פה. אשמח שתקחו לכם רגע.

העולם הזה כל כך קשה. אני מרגיש כל כך הרבה סטרס וכל כך הרבה פחד וחרדה.

היו לי הרבה דכאונות וזה תמיד אותם דברים, אבל כזה לא ממש היה עדיין.

החוסר יציבות שלי התחיל כשאני והאקסית נפרדנו לפני חצי שנה. זה שבר לי את הלב בצורה קשה ורק לאחרונה התגברתי על זה. היו לי חודשיים דיי טובים ולאחר כמה דייטים כושלים אפילו התחלתי לצאת עם מישהי כמה פעמים. והיה מדהים עד שהיא החליטה לסיים את זה.

זה אחד מהדברים ששברו אותי סופית.
קיבלתי הצצה קלה לרגשות טובים שלא הרגשתי הרבה זמן, אבל רק הצצה. אשכרה הרגשתי משהו מזה שהיא בחרה לסיים את זה. אני כל כך שונא את עצמי. שאני נקשר בכזאת קלות, שאני כזה פגיע. שאני לא יודע לשמר קשרים. שאפילו סטוץ אחד מעפן אני לא מצליח להשיג. אני סיימתי לנסות ליצור קשרים עם אנשים, בטח ובטח שלנסות למצוא בת זוג. בסוף זה תמיד נגמר בזה שאני נפגע. אני מותש רגשית.

אני כל כך אפס שאשכרה מהתסכול נכנסתי לאינסטגרם של האקסית ופתאום ראיתי שהיא התחילה לצאת ושינתה את החיים שלה 180 מעלות. וזה צבט לי קצת. שמאז שנפרדנו היא שיפרה את החיים שלה והיא רק נהנית. ואני? אני ניסיתי לעשות כל דבר, באמת כל דבר אפשרי כדי שיהיה לי טוב.

ניסיתי להשקיע בעסק שלי ולהרים אותו. זה לא כל כך עבד. בנוסף לחוסר העידוד והתמיכה הגדולים מצד ההורים שלי. הם כמובן חושבים שמה שאני עושה זה לא מקצוע ושיש לי ראש על הכתפיים אז אני צריך ללמוד משהו רק כדי להגיד ״הינה למדתי״. אני יודע שבמקצוע שלי מקצועית יש לי יתרון דיי גדול (הרבה קולגות אומרים את זה), אבל אני כבר הרבה שנים בזה ואני לא מצליח להגיע למקום שאני מרגיש שאני צריך להיות בו. אני מתחיל להפנים שאני כנראה ארוויח כל החיים משהו כמו 10 אלף בחודש. אם יהיה לי מזל אז אולי 15.
חלומות גדולים הם בסוף רק חלומות.

ניסיתי להשקיע בעצמי.
בין אם זה לסדר לי את היום ולקחת עוד עבודה בשביל עוד קצת כסף וכדי לקום בבוקר, טיפוח, תזונה, אימונים, ביגוד, להתחבר לאנשים נוספים. כלום לא הולך באף אחד מאלה. אני מרגיש רק מת יותר מבפנים.

והכי קשה זאת ההצגה הזאת שאני צריך לעשות כדי שאנשים לא ירגישו שאני מת מבפנים. רוב מי שמכיר אותי מספיק טוב קולט שמשהו לא בסדר, אבל האגו והחשש שלי להיפגע לא יאפשרו לי לפתוח את זה עם אף אחד.

הפאן הכלכלי, זה שאני גר עם ההורים עדיין ומגרד פרוטות מהרצפה בסוף כל חודש, החוסר הצלחה, החוסר יכולת שלי לשמר קשרים רומנטיים, האופי הפגיע והרגיש מידי שלי - כל אלה הובילו אותי למחשבה אחת שחלחלה במשך הרבה זמן. אם הייתי יכול, סיכוי טוב שהייתי מעדיף שלא להיוולד לעולם האכזרי הזה. אני לא רואה עתיד ורוד. לא רואה עתיד בכלל.

אני לא רוצה למות, אני רק רוצה שלאנשים יהיה אכפת ממני! לדעת שאני לא עוד עלה נידף ברוח. עוד אורח בעולם הזה שבא לביקור קצר. לא ביקשתי הרבה.. רק להרגיש שאני ממצה את הפוטנציאל שבאמת יש לי, ומישהי שתגרום לי להתרגש מהחיים האלה שוב. להרגיש נאהב שוב. זה הרבה לבקש?