אחרי חודש וחצי שבת הזוג הייתה בחוסר תפקוד, מרגיש את ההשלכות על בשרי, מה דעתכם?

אני בן 26, היא בת 23.
לפני חודש וחצי התפטרה מטיפול בתינוק שטיפלה בו כמה חודשים ואחרי שקיבלה סירובים מכמה משפחות שלא רצו אותה היא נכנסה ללופ של חוסר תפקוד.
אלו היו החודש וחצי הכי מתישים שהיו לי בתקופה האחרונה.
היא הפכה להיות רגישה מאוד, כל מילה שלי או שהייתה לא במקום או שהייתה מתרגמת אותי לא נכון ומשם הדרך קצרה להיפגעות מצידה ושאני צריך להכיל אותה.

אני בנאדם מאוד מכיל, לפני הקשר לא לגמרי הבנתי כמה.
אבל גם לי יש סף, יש לי גבול, כי אני בנאדם ויש נקודה שממנה אני פשוט כבר לא מסוגל להכיל גם אם אני רוצה.
לפני שלושה שבועות הגעתי לנקודה הזאת שאפילו עוד יותר ערערה את בת הזוג ופגעה בה.
הייתי צריך ספייס בזמן שהיא רצתה שנהיה כמה שיותר ביחד(הודתה בזה שאובססיבית)
הייתי צריך תמיכה ממנה בזמן שהיא לא הייתה יכולה להכיל אותי
כל השיח בנינו בתקופה הזאת היה נטו סביב ההתמודדות שלה.
אני יכול לספור על 10 אצבעות את כמות השיחות שדיברנו עלי או סתם על דברים רנדומלים.
עכשיו אם זה משהו של שבוע-שבועיים-שלושה.. מילא, אבל מדובר כאן בחודש וחצי של חוסר תפקוד מצידה שבהן אני פשוט צריך להיות איתה ולהכיל אותה כל הזמן ולפחד לשתף במה שעובר עלי!

השבוע התחילה טיפול פסיכולוגי וזה אחרי שהצבתי אולטימטום - זה או שאת קמה ומתחילה לטפל בעצמך ומוצאת עבודה הכי מינימלית ופשוטה רק כדי לחזור לתפקוד בסיסי ולשלם שכר דירה, או שזה פשוט לא יכול להמשיך בנינו כי אני אני מרגיש שאני פשוט כבר מוותר פה על עצמי ברמה שאין לי זמן לעצמי - נפשית"
כשהבינו שנדחקה לפינה, התקשרה למטפלת שמצאתי לה ואתמול הלכה לפגישה הראשונה שלה איתה.
אמא שלה הצליחה למצוא תור מהרגע להרגע לפסיכיאטר בהמלצתה של המטפלת ונמצא שאובחנה עם קווים של הפרעת אישיות גבולית - מה שהיא גם מאוד הזדהתה איתו כשקראה את הסימנים בגוגל.
השבוע גם חזרה לחפש עבודה וכבר מחר תפגש עם אמא פוטנציאלית שאולי היא תטפל בבן שלה.

אבל עכשיו, אחרי חודש וחצי, אחרי שכל היחס התמקד בעיקר בה, אחרי שאיבדתי את עצמי ולא היה לי את הספייס לעצמי, אחרי שרק הכלתי - הייתי צריך הכלה.
שיתפתי אותה בתחושות שלי עקב כל מה שעברנו בתקופה האחרונה.
שיתפתי אותה שאינ מוצף וזקוק לביטחון ממנה, שדברים יכולים להיות אחרת.
סיפרתי לה שאני מרגיש שחסר לי להיות כמו זוג "רגיל" כלומר שמדברים על עוד דברים חוץ מהבעיות ולנתח אותן ברמה הפסיכולוגית, שאפשר לדבר סתם על דברים רנדומליים בלי פואנטה, שאפשר לשתוק ביחד, ובכללי להקדיש יותר זמן לקשר עצמו, לאינטימיות, שחסרה לי התחושה שמבינים, מעריכים ומכילים גם אותי.

היא אוטומטית נאטמה שזה מה שקורה בדרך כלל שאני בא לשתף אותה בקושי שאני מרגיש, היא נעלבת, בוכה, מרגיש לי שאפילו יוצאת מפרופורציה.
אמרה שזה פוגע בה כי היא מרגישה שאני מבקר אותה ושהיא לא עושה מספיק בקשר.
ופה כבר נגמרתי.
קשה לי, קשה לי עם העובדה שהיא כל הזמן בעבודה עצמית.
קשה לי שאני מאבד את עצמי בקשר והרגשות שלי לא מקבלים תוקף והכלה.
הרי שאם לא אשתף את בת הזוג שלי וארגיש בנוח ובטוח לבוא לשתף אותה במה שאני מרגיש - איזו מן מערכת יחסים זאת?

אני גם לא לגמרי יודע למה אני בכלל משתף אתכם.. אני נמצא בנקודה שבה היא אומרת לי שזה מה שיש לה לתת לי כרגע, אני זקוק ליותר כי כרגע אני מרגיש שרואים אותי במינימום של המינימום ושרוב השיח והעיסוק הוא סביב ההתמודדות שלה ושם זה נגמר.

כאילו.. במקום לתת לי תיקוף ולנסות להבין את המקום שלי שהייתי חודש וחצי סביבה ולהביע הערכה ורצוף לראות מה אפשר לעשות ולהשרות בי תחושת ביטחון..
היא ישר נעלבת, לא מתמודדת ומתבוססת בכאב ובתחושות הלא נעימות כשאני זקוק ל"אוקיי, אני מבינה שזה מה שאתה מרגיש עכשיו, מצטערת שנתתי לך תחושה כזאת, אני מעריכה את כל מה שעשית בתקופה האחרונה ושהיית פה בשבילי, מה אני יכולה לעשות כדי שתרגיש שרואים אותך ושאתה מוכל ואהוב?"

אני פשוט עובד עצות.
סיכמנו שתעלה את זה בפגישה הבאה עם המטפלת אבל וואלה זה יהיה רק ברביעי הבא - מה יהיה עד אז?
אני אוהב אותה אבל בו זמנית מפחד שזה פשוט ייקח נצח עד שהרגשות והתגובות שלה יתאזנו ושתוכל לשלוט ברגשות שלה ולא הם בה,
ולא יודע אם אני מסוגל להכיל את הכל עד שיגיע הרגע הזה.
אני לא חושב שזה נכון, אני גם לא חושב שזה בריא לי.

מה אתם חושבים?