איך לצאת מתחושת האבדון, מיאוס, ערך עצמי ירוד ולשוב לחיות מתוך שמחה ואנרגית חיים?

עבדתי בעבודה ראשונה בתחום אותו אני לומדת.
חברי כיתתי ראו בי כמודל לחיקוי ובבוא הזמן עשו גם את דרכם לעבודות בתחום.
בתחילת העבודה הייתה לי תקופה אנרגטית וכיפית. קיבלתי מהמנהלת תשבוחות ופידבקים חיוביים בשפע. מאוד מהר קיבלתי העלאה במשכורת בלי שביקשתי.
הערך העצמי שלי לגבי העשייה והיכולות שלי עלה בצורה משמעותית.
בחופשת הקיץ התחלתי להיות במשרה מלאה ואינטנסיבית באותו מקום עבודה. אז המצב החל להידרדר.
שמתי לב שכל העובדות ממורמרות ולא שמחות להיות בעבודה הזו.
בנוסף התחלתי לשים לב שהמנהלת מניפולטיבית, משפילה עובדות אחרות ובבוא הזמן- גם אותי.
היא הייתה מחמיאה לי מאוד ואז גוערת ממושכות. היא חצתה גבולות בכל מה שקשור לזמן הפרטי שלי, הזכירה כמה פעמים שאני עולה לה המון כסף, העירה רבות על החיצוניות שלי, ועוד.
כל ההצלחות שהיו לי מקודם הרגישו כמו אשליה שסיפקה המנהלת על מנת שאשאר שם (״העובדות מתחלפות כמו גרביים״ כך אמרה לי אחת מן העובדות הוותיקות היחידות).
התחלתי לבוא לעבודה חסרת אנרגיה. הרגשתי בכל יום שיממון, חוסר תכלית וחוסר משמעות.
יום אחד התעוררתי בבוקר והפנמתי שללכת לעבודה יהיה לפעול ישירות נגד הרצון האותנטי שלי, והודעתי למנהלת בכנות שאני סובלת בעבודה ולא רוצה להגיע.
כעת ועד המעבר שלי לעיר אחרת ותחילת שנת הלימודים נותר חודש. חודש שאין לי בו מסגרת.
בימים האלו אני מתעוררת בבוקר ואין לי כוח לעשות כלום. אני בוכה לפחות כמה פעמים ביום. אני עושה מעט וחוזרת למיטה לזמנים ממושכים.
השתדלתי לעשות דברים שיעשו לי טוב אבל כולם אפופים בכבדות ובדידות. אני מרימה את הראש קצת מעל המים ומאוד מהר חוזרת לטבוע ברגשות קשים.
אני בבית הורי רוב היום ומרגישה כלואה כאן וכלואה במעגל דכדוך עצמי. הרבה אכילה רגשית.
הלוואי והמושג של ״חופש״ יכל להיתפס אצלי כחיובי. במקום להרגיש חופשיה אני חשה אבודה, מובטלת.
אפילו שיחות עם אנשים לא מרוממות אותי, ואין לי רצון להיפגש עם אף אחד.
חשבתי על אופציה של עבודה מיידית אבל מרגיש לי לא נכון לשקר לגבי הזמינות שלי למעסיק ולעזוב אחרי זמן קצר.
אשמח לטיפים. באופן מעשי איך לנוע מתחושת האבדון, מיאוס, ערך עצמי ירוד, ולשוב לחיות מתוך שמחה ואנרגיית חיים (באין מסגרת)?