אופטימיות
היי, בת 32 עוד מעט נשואה 3 שנים עם בן 39 , ילד בן שנתיים. מאז שהתחלנו לצאת הרגשתי פערים שתמיד קיוויתי שיסתדרו עם הזמן. אבל ככל שהזמן עובר כלום לא קורה. בעלי טרוד בעסק שלו, אני עובדת ומרוויחה משכורת יפה מאוד. בבית אני עושה הכל ומגדלת את הילד כמעט לבד.
שוכרים דירה, מלבד שכר דירה והוצאות למעון הוא לא קונה כלום. השאר אני (חשמל, מים, ארנונה, קניות, בגדים, חיתולים, מטרות, הוצאות עבור הבית ועוד) תמיד מרגיש לי שהוא מתחשבן איתי עם כל שקל. לכל אחד חשבון משלו.
לא מצליחים לתקשר, גם אחרי שהילד נרדם- כל אחד יושב בסלון בפינה שלו.
חצי שנה ללא סקס!! כל הזמן הוא עייף, אין לו כח וכואב לו. גם כשאני מנסה, מסובב לי גב.
היחסים הפכו להיות כמו שתי שותפים. ואני הפכתי לממורמרת!!
ניסינו פעם אחת יעוץ זוגי, ואז הוא החליט שהוא רוצה קודם לטפל בעצמו אז הוא נפגש עם פסיכולוגית לבד - לא מעדכן בכלום.
לא מרגישה ממנו כלום, לא אכפתיות, לא חום, לא אהבה, אין תקשורת. כל אחד חי את החיים שלו בסופו של דבר.
חושבת בכלל האם יש מקום לשינוי?
מישהי/ו באמת הצליחו לתקן זוגיות כזו?
האם יש מקום לאופטימיות שאולי זה ישתפר או בכלל להתגרש?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025