על סף קריסה סמסטר אחרון שנה שלישית

שלום לכולם, אני סטודנט בן 24 בשנה האחרונה שלי בתואר מדעי המחשב באחת המכללות בדרום. באתי לכאן לחפש תמיכה ולפרוק קצת את מה שאני מרגיש. באתי לתואר ללא כל ניסיון בתכנות, סיימתי מתמטיקה 4 יחידות עם ציון 70, וכך גם היו רוב המבחנים שלי בתואר בין 60-70. אף פעם לא הייתי מצטיין ולא רדפתי אחרי זה. עשיתי 5 פעמים פסיכומטרי כדי להתקבל לתואר, זה היה מאוד קשה, ובתואר עצמו אני עד עכשיו מרגיש שאני אשכרה "שרדתי" עד הסמסטר האחרון כרגע, לכל מבחן אני מנסה להוציא את הנשמה ולהתכונן, אבל תמיד עדיין בקושי מגרד את העובר (שישים וממשיכים חחח). אני לא מרגיש הנאה כלשהי מהתקופה הזאת כסטודנט, רמת החרדה שלי עלתה למימדים שלא היו לפני הלימודים, ועם כל הדברים שקורים עכשיו בשוק התעסוקה, במדינה ובעולם בכלל, יש איזשהו ייאוש ופסימיות תמידית. כל סמסטר אני עושה בין 3-4 מועדי ב', השנה יש לי מועד ב' מסמסטר קודם ועוד מועד ג' משנה שעברה פלוס המבחנים של סמסטר ב' בקיץ, פלוס פרוייקט סוף שעדיין אפילו אין לי רעיון איזה תוכנה/אתר/אפליקציה לכתוב. אני תמיד מרגיש עומס מטורף, ולמרות שאני מנסה להשקיע וללמוד, אני תמיד מגיע למבחנים עם התחושה של אי-ודאות, עם הרבה חרדה ופשוט כמו שאמרתי לפני, הרבה פעמים נכשל במועד א' ובמקרה הטוב מגרד את ה-60 במועדי ב'. משום מה, מצד אחד, נשאר לי סמסטר אחרון, ואני אמור להיות שמח ואופטימי שאני סוף סוף עומד לסיים את המסע הקשה הזה, אבל מצד שני, במציאות, אני מוצא את עצמי על סף קריסה, מיואש, מדוכא, מרגיש שאין לי כבר כוח למערכת הזאת של הרצאות משעממות ולאחר מכן מבחנים. עכשיו אני אמור להתכונן למבחן שיהיה לי אחרי פסח, ואני מרגיש שכבר אבדו לי הכוחות, אין לי רצון ללמוד אליו, למרות שהמוח שלי מבין שזה הכי חשוב כרגע וחייב לתת את הפוש האחרון לקראת הסיום. אציין, שאני אוהב לתכנת, פשוט לא היה לנו הרבה פרוייקטים משמעותיים בתואר, רוב הקורסים תיאורתיים ומשעממים שאת רובם אפילו אני לא אצטרך לשוק העבודה אחר כך, ואני מרגיש שמיצאתי כבר את המבנה הזה של הרצאות ואז מבחנים. זה מזכיר לי את החצי שנה האחרונה שלי בצבא, מצד אחד הייתי כבר "פז"ם", מכיר את הכל, וצריך להרגע ולהיות שמח שעוד קצת ואני משתחרר, אבל גם של זו הייתה תקופה שהרגשתי שהזמן עובר ממש ממש לאט, ולא רציתי לעשות כלום חוץ מכבר לסיים את השירות. חלקכם יגידו שאולי אני סתם מתבכיין והכל ניתן להשוואה למקרים יותר גרועים משלי, ואתם כנראה תהיו צודקים, אבל זה מה שאני מרגיש, ולא מצליח לצאת מהלופ הזה. אשמח לשמוע את דעתכם, מי שאולי מרגיש כמוני ועובר את זה כרגע, אשמח גם לעצות איך ניתן לשנות את הראייה שלי של הדברים.