האבחון ברצף האוטיסטי הרס לי את החיים ואני לא יכולה להמשיך להתמודד עם זה, עצות?

אובחנתי בגיל 11 בערך בתפקוד גבוה ועברתי לכיתה מיוחדת של הרצף האוטיסטי עד סוף התיכון , כבר מאז שקיבלתי את האבחון הרמתי ידיים על החיים כי זה היה לקבל את זה שאני לא בסדר , שאני המוגבלת והנכה שצריך לטפל בה הרגשתי כאילו שהמסגרת המיוחדת הזאת זה כמו סוג כלא כל השנים הסתכלתי על האנשים הרגילים על הילדים בכיתות הרגילות כמה דברים הם עושים שאומרים לנו שאנחנו לא מסוגלים אליהם בכלל , כאילו הם חיים את החיים ואנחנו האוטיסטים לא .!
תמיד הרגשתי שזה כבד לי מידיי להיות עם הכותרת הזאת של ה"בעלת מוגבלות" "בעלת צרכים מיוחדים" ומעולם לא השלמתי עם זה , מעולם לא חייתי עם זה בשלום .
גם נורא סבלתי מזה שתמיד הסתכלו עלינו כאילו האוטיזם זה כל מי שאנחנו והתייחסו אלינו כאילו שאנחנו יותר מוגבלים ממה שאנחנו באמת ,
כבר הפסקתי לספור את מספר הדברים שרציתי וקיבלתי "לא" רק בגלל שהחליטו שכל האוטיסטים לא מסוגלים לעשות אותם .
גם יש לי זכרונות מאד קשים מדברים ששמעתי את המורות שלנו אומרות מאחורי הקלעים , שההורים שלנו מסכנים , שאנחנו אנשים לא רגילים , שחייבים להשגיח עלינו , שאנחנו חייבים התאמות בכל דבר קטן ,
היו רגעים שישבתי מול פסיכולוגית או אשת מקצוע והיא שאלה אותי "את חושבת שאת בן אדם רגיל?" והרגעים האלה הם חלק מהזכרונות הכי קשים והכי כואבים שלי .
מאוד כאב לי שכשסיימנו תיכון ראיתי איך כולם הולכים להתגייס ולבנות את החיים שלהם וכל מה שחיכה לי זה זימון מביטוח לאומי לקבוע שאנינכה ולא כשירה לעבוד ולקבל קצבת נכות לכל החיים ולחיות כנטל על המדינה .
גם נפגשתי עם עובדת סוציאלית שהמליצה לי ללכת לשירות לאומי במסלול מיוחד לאוטיסטים או לעבוד בעבודה מוגנת ברווחה וסירבתי בלי לחשוב פעמיים , כי שום דבר כבר לא יכול לשכנע אותי לחזור למסגרת של אוטיסטים ובעלי מוגבלויות ..
מאז אני כבר 9 שנים בקושי יוצאת מהבית , מעולם לא עסקתי בשום דבר מאז שסיימתי תיכון רוב היום חושבת על כמה שאני נחשבת לאוטיסטית המוגבלת והנכה ויתרתי על כל מה שאי פעם רציתי בחיים ואני לא יודעת איך אני אוכל להמשיך להחזיק חיים שלמים ככה .. אני כבר בת 27 ואין לי מושג בכלל איך זה באמת לחיות כמו בת 27 . מפחיד אותי להגיע לגיל 30,40,50 במצב כזה שלא חוויתי כלום ולא עשיתי כלום בחיים אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את זה