קשה לי לעזוב אותה כי אין לה עוד מישהו אבל לא טוב לי וקשה לי איתה, מה לעשות?

היי אנשים, כבר תקופה שאני מחפש פלטפורמה לשתף בה את מה שעובר עליי ועברתי המון מאז לכן זה יהיה מעט ארוך, אודה למי שייקרא ואף ייתן עצה או שתיים שייעזרו לי עם המצב הזה.
אז ככה, אני והבת זוג קרוב ל3 וחצי שנים יחד, הכרנו בטיול משותף.
ההיכרות שלי איתה הייתה כידידים מאוד טובים בהתחלה וידעתי עליה הכל וידעתי שהיא מתמודדת עם אובדן משפחתי מאוד קשה שקרה לה לאחרונה.
ידעתי את גודל ״התיק״ שהיא תכניס לקשר ואפילו וויתרתי המון מעצמי כדי להיות שם בשבילה, ואפילו היו תקופות שהצלחתי להרים לה את הראש ולהכניס בה אופטימיות.
במהלך הזוגיות הזאת שמתי לב להמון רגעי קנאה שצצו אצלה. אם זה פגישות וישיבות עם חברים מהלימודים או סתם חברים מהעבודה שפשוט ויתרתי מללכת כי עשתה לי על זה סרטים.
אספר על עצמי בקצרה, הייתי בן אדם שחווה המון בחיו והמון דברים חיוביים ועל כך אני מודה מאחר וזה הכניס בי המון אופטימיות בחיים גם ברגעים קשים אם זה בעבודה או לימודים וכו׳.
הסצנה שלי בעולם הנשים היו עם המון הצלחות מאחר ונכנסתי לחיי הלילה בתור ברמן,מתאמן ומטפח את עצמי באופן קבוע דבר שהרים לי את הביטחון בכל תחום.
אני בן אדם שלרוב הקיף את עצמו בהמון המון אנשים ביום יום וכל זה נעצר כשנכנסתי לזוגיות וזה היה מובן לי בהתחלה מאחר והייתי צריך לוותר על המון דברים שלא היי נראים לה טוב בעין וכאן הטעות שלי.
מהצד אני רואה המון זוגות, נטולי קנאה ואגו וכן, אני יודע שהדשא של השכן ירוק יותר אבל אצלי המצב קיצוני מאוד.
כשהיה אירוע חברתי כזה או אחר שממש רציתי ללכת אליו והיו כאלה שהצעתי להצטרף איתי נוצר פתח לריבים שבסופו של דבר גרמו לי ללכת לבד ולהשאיר את הריב ״לאחר כך״ וככה זה היה כמו רוטינה והייתי ממש סופר את הימים לקראת הריב הבא.
שלא תטעו, אני מאוד דוגל בשיתוף של דברים ואינטראקציה ביני לבין הבת זוג אבל באמת שלא ניתן לפתוח הכל על השולחן מבלי שזה יהפוך ״לעימות״ והתגוננות מהצד שלה ככה שכל פעם מחדש שמתי לב שאין לי מי עם לדבר.
במהלך הזוגיות חשבתי לעצמי כל פעם מחדש איך אסיים את זה כי זה לא עושה לי טוב, וכל פעם מחדש השתפנתי כי חשבתי שהפעם באמת יהיה אחרת אבל פשוט טעיתי כל פעם מחדש ובסופו של יום עברנו לגור ביחד בלב לא שלם שלי.
המעבר על פניו הוכיח דווקא אחרת, שהכל יכול להיות בסדר אבל גם כאן טעיתי וכמות הריבים שלנו פשוט לא נגמרת!
במשך הזמן נגזרו על הבת זוג שלי עוד דברים בריאותיים לא טובים והייתי שם בשבילה במשך כל הזמן הזה ושוב, עם המון המון ויתורים מהצד שלי. הייתי יכול לעבור יום מסריח ורע ולא יכלתי לשתף אותה כי כל מה שאני שומע זה את כל הדברים שעוברים רק עלייה.
לפעמים אני מרגיש שכל הזוגיות הזאת אני יותר הפסיכולוג מאשר הבן זוג והדבר מקשה עליי מאוד גם מהבחינה הנפשית וגם מהבחינה הפיזית, קשה לי לריב כל שני וחמישי, קשה לי לא לשכב, קשה לי לחזור הבית מהלימודים או מהעבודה ולדעת שמחכה לי מרירות בבית.
הכי מצחיק אותי זה הדיסוננס שאני משדר בחוץ, כשאני עם אנשים אני משדר שהכל מצוין איתי אך בפועל לא.
חשוב לי לציין גם שכל העניין איתה גרם לי לפעמים לשקר לה כשאני נמצא בקרבת נשים כדי לחסוך את הריבים איתה וכשאני נמצא בקרבה הזאת מנשים אחרות פשוט כיף לי, אני מרגיש משוחרר, מרגיש רצוי, מרגיש שנמשכים אליי מה שאני לא מקבל בזוגיות שלי בבית.
מה דעתכם אני צריך לעשות?
מצד אחד אני מרגיש אחריות אישית שאני לא יכול לעזוב אותה בתקופה הזאת כי באמת כל מי שיש לה זה רק אני, אבל מצד שני יש כאן אותי ואני הפסקתי לשכוח מה ״אני״ רוצה כי מאוד קשה לי לדמיין חתונה איתה.