מרגיש התנשאות מצד "חברים" שלי, איך נכון להתייחס לזה? להניח לזה וזהו?

אני נולדתי לעיר במצב סוציואקנומי שהוא גבוה יותר ביחס לממוצע הארצי. אם יש בזה יתרונות זה למשל לגדול בסביבה יותר בטוחה, אם כי גם בעיר שלי היו עניינים וגם היה לי חבר טוב שאבא שלו היה בכיר במגזר הציבורי והם חיו בבית מפואר והכול ובכול זאת הוא נמשך לשטויות חלקן גם לא חוקיות. בכול אופן תמיד הייתה לי גישה מאז שאני זוכר את עצמי כשהייתי רואה את האנשים כאנשים פרטיים והייתי בקשרים עם סוגי אנשים שחלקם שונים זה מזה ממש שמיים וארץ ואיכשהו מצאתי שפה משותפת עם כולם.
יש עניין בשנים האחרונות מתי שכבר התבגרנו ואנחנו אנשים בפני עצמנו.. מה שלא בידיוק נכון.. תיכף תבינו למה.. שיש עניין כבר של כול אחד של למה הוא הגיע..
איזו משרה ואיזו דירה ומצב זוגי... ובכלל איפה הוא ממוקם על הסקאלה. יש אנשים שגדלתי איתם שבאמת הם אנשים טובים כן... אבל אני לא יכול שלא להרגיש את ההתנשאות שלהם כלפיי האוכלוסיות היותר חלשות שיש בחברה הישראלית... שכאילו זה שהם עם משרות לכאורה יותר טובות והם בעלי דירות בטאבו וגם חדשות יותר... הם מרשים לעצמם לעיתים לזרוק הערות פוגעניות כלפיי אנשים אחרים וכאילו מראייה שטחית להגדיר אותם ככלומניקים שלא עושים עם החיים שלהם כלום. עכשיו שתבינו... כול אלו שהם לכאורה מחזיקים מעצמם יותר טובים... זה אנשים שלכולם ההורים נתנו את מלוא סכום ההון הראשוני בשביל לרכוש דירה.. זה אנשים שההורים שילמו עליהם לימודים בסכומים של כמעל מאה אלף שקלים... רכשו להם מכוניות... ובגלל גם בתור ילדים חיו יותר בנוח וכיף בבתים יותר שלווים וגדולים ומרווחים... ומורים פרטיים וכו'. עכשיו כמובן שהכול בסדר.. טוב מאוד שהורים מעניקים איכות חיים טובה לילדים להם... אם להם לא יעניקו אז למי כן? אבל אני מכיר אנשים שנולדו למציאות הרבה יותר קשה ומורכבת... וכידוע כשהבסיס מראש בעייתי גדלים הסיכויים שגם שאר החיים ימשיכו ככה... ומה שמפריע לי שאלו שגדלו בתנאים יותר טובים לעיתים קרובות שופטים את אלו שגדלו פחות טוב מבלי להבין את המורכבויות. פעם מישהו אמר לי: "כן יש אנשים עצלנים לא עושים עם החיים שלהם כלום" השבתי לו:
"אם ההורים שלך לא היו משלמים בעבורך לימודים ונותנים לך את ההון הראשוני, היית מגיע למה שהגעת?" ודממה... העיקר לא להודות... לא להבין שלא סתם אומרים עד כמה אסור לשפוט... וכאילו מבלי קשר לאנשים הקרובים אליי שאני מכיר... זה נראה בכלל שכול החיים הם ככה.. עם סטיגמות ותוויות שאנשים מקבלים לפעמים מראייה צרה ושטחית... אני לא יודע אבל זה מציק לי... אני לא דוגל שעכשיו נהיה כלכלה קומוניסטית כן... אבל אני מרגיש שכאילו בתכלס... בין החיוכים בחוץ שמפזרים במקומות עבודה ומקומות ציבוריים וכאלה... בתכלס אנשים מתרכזים לתוך קבוצות ויש מעמדות של מי יהיה בחברת מי ותכלס... לא מעניין מי אתה כאדם... מעניין מה אתה על הנייר. הייתם מציעים לי להניח לזה וזהו? כי עולות בי מחשבות בגלל זה אולי... אולי לצאת מסיר הלחץ של מרכז הארץ... אולי לעבור לסוג של מושב שקיהלתי כזה בפריפריה הרחוקה בסגנון חיים אחר.