מרגישה לבד ושלא מבינים אותי, לא יודעת במי לשתף במה שעובר עליי, מיואשת, עצות?

היי, אני נמצאת כרגע בתקופה שלפני האוניברסיטה.
בדידות זה דבר שמלווה אותי כל החיים שלי.
בין אם זה בכיתה ובשיעורים, בין אם זה בהפסקות, בארוחת צהריים בחדר אוכל בצבא, במשרד בצבא, אפילו בבית שלי, אני מרגישה לבד.אפילו ביציאות עם חברים, שאני מנסה להשתלב איתם, אני מרגישה אאוט.
לא משנה כמה נחמדה אני, חייכנית, שמה את המסכה החיובית שלי, שום דבר לא יכול להסיר את ההרגשה הנוראית הזו.
אני עוברת כרגע ימים ארוכים בבית, ההורים ואחותי בעבודה, אח שלי בבית הספר, ושתי החברות הכי טובות שלי תמיד עסוקות.
אני לא יודעת את מי לשתף במה שעובר עליי, אני לא חושבת שמישהו יבין.
כבר כשהייתי ביסודי ידעתי שאני צריכה פסיכולוגית.
בבית, אני מרגישה כמו משרתת, אמא תמיד נותנת לי מטלות, וכשאני באה לספר לה משהו, אז היא לא תמיד קשובה, או שבמקום היא נותנת לי עוד מטלה.
אחותי היא כמו החברה הכי טובה שלי, אבל היא עוברת המון עכשיו, היא נמצאת כרגע בעבודה מאוד מתישה, היא עוד שנייה מתגייסת, יש לה גם חבר כבר כמעט 4 שנים, ואני לא רוצה להרגיש כמו איזה עול שמספרת לה מה שאני מרגישה. וגם היא יכולה להיות מאוד שיפוטית, כמו אמא שלי.
אני מרגישה לבד.
לא משנה כמה אני מנסה למלא את החלל הריק הזה עם מה שאני אוהבת לעשות, או עם מה שמסב לי אנרגיות טובות, אני מרגישה לבד.
הייתה לי תקופה שהייתי מאוד סגורה, ואף אחד לא היה יודע מה עובר עליי.
אבל אחרי שיחה עם המשפחה שלי, התחלתי קצת יותר ויותר להיפתח. אבל אז כשהתחלתי לספר דברים שאני מרגישה, החלטות שאני רוצה לבצע, הרגשתי ששופטים אותי, ושוב, הרגשתי צורך להיסגר.
אני מרגישה שאם לא אעשה מה שההורים שלי רוצים, הם לא יהיו מסופקים. הם תמיד ינסו לשכנע אותי "לעשות את הדבר הנכון", אבל זה לא תמיד מה שנכון לי. לדוגמא, רציתי לקחת עבודה אחרי השחרור שלי לעשות קצת כסף, ואז להתחיל ללמוד, אולי אפילו לחסוך קצת כסף לטיול נחמד בחו"ל. אבל אני מרגישה כאילו כפו עליי להתחיל ללמוד עכשיו.
זה לא שאני שההחלטות שאני רוצה לקיים מסוכנות, או לא חוקיות, זה החלטות שהרבה אנשים עושים אותם ומצליחים בחיים.
אני יודעת שהמשפחה שלי רוצה שיהיה לי רק טוב, אבל הם פשוט לא רוצים לקבל את הדרך שמתאימה לי, כאילו יש רק דרך אחת נכונה לחיות את החיים האלו וזהו, אסור לסתות ממנה.
נמאס לי לריב עם בני המשפחה שלי, להסביר מה שאני מרגישה, כי זה פשוט לא עוזר,הם אף פעם לא יבינו אותי.
אני לא רוצה להרגיש לבד.
לפעמים עולה בי המחשבה שאולי הייתי מאחלת לעצמי לא לקום בבוקר.
אני מנסה לתקשר עם אנשים, להיות אכפתית, אבל זה תמיד בא מהצד שלי, זה תמיד חד צדדי, אני לא רוצה להכריח מישהו להיות בקשר איתי רק בגלל שאני בודדה, אלא בגלל שהם רוצים להיות בחברתי, שהם רוצים לשמור איתי על קשר.
אין לי למי לפרוק.
חשבתי לקחת פסיכולוג, אבל זה מאוד יקר, ואין לי מספיק כסף.
אם אבקש מאמא שלי לקחת פסיכולוג יכול להיות שהיא תסכים לי, אבל אני יודעת שהמשפחה תשפוט אותי על זה.
אני מיואשת, מתוסכלת, לא יודעת מה לעשות.
אשמח לייעוץ בבקשה.