מה ההגיון בלבנות קשר כשאין רגש חזק?

יוצאת עם מישהו בערך חודש וחצי. רשמיים שבועיים. ניסינו לצאת לפני חצי שנה, הפסקנו בלי לדבר על זה, אחרי כמה זמן חזרנו שוב הפסקנו ועכשיו חזרנו וזה הרגיש באמת שונה ורציני. הרגשתי פעם ראשונה חיבור אליו ממש.

הוא מעשן ירוק הרבה וזה מפריע לי. אומר שמתכנן להפסיק בקרוב ושאני מתרחקת במקום לעזור לו. שכנראה הוא מצפה ממני ליותר מידי.

הוא עשה עוד כמה דברים שערערו אותי.. לא היה מוכן לנסוע שעה בשבילי, נפגשים רק בספונטניות, תחושה מהצד שלי שזה מבוסס בעיקר על מין אפילו שאני בכלל לא רוצה. ודיברתי איתו על הכל, זה לא לגמרי משתנה.

שיחות לא ממש מוצלחות. לפעמים ממש כן אבל לפעמים ממש לא, מרגיש אפילו מרוחק. אני יכולה לדבר הרבה והוא פשוט לא יגיב, וגם ההפך מהצד שלי.. וכשיש שיחה אז זה מרגיש כמו ויכוח והוא אומר שהוא רק מנסה להתעניין.

ובלי קשר הסיבה הכי עיקרית זה פשוט שאני לא מרגישה משהו. אני אוהבת להיות איתו, והוא כל מה שחיפשתי בגבר. ולאחרונה אני באמת שמה לב ליותר מאמץ מהצד שלו, מה שבהתחלה הרגיש בעיקר מהצד שלי.

הייתי מצפה להרגיש בעננים, מטורפת, פרפרים, התלהבות.
הייתי מצפה להרגיש בנוח לשתף אותו בכל דבר, לרצות לשתף אותו בהכל.
להצליח לגרום לו לשתף אותי.

זה זוגיות ראשונה שלי. אני בת 21. עד עכשיו הבחורים שנדלקתי עליהם זה בעיקר כאלה שלא רצו אותי בחזרה. היה מישהו שהייתי תקועה עליו 5 שנים. ואני לא יודעת איך זה מרגיש כשזה הדדי, כשיש בסיס מסוים. איך זה עובד.
זה גם בערך זוגיות ראשונה שלו, והוא הרבה פעמים מודה שהוא לא מתנהג כמו בן זוג טוב ושאנחנו רק בהתחלה. אבל הוא שיתף אותי שגם לו היו התלבטויות בנוגע לקשר.
והאם זה הגיוני שכרגע אני לא לגמרי מרגישה דברים,
מה ההגיון בלבנות קשר כשאין רגש חזק?


אוסיף מחשבות קצת פחות ממוקדות:
נדלקתי על בחור מסוים אחר שפגשתי במקרה פעם אחת וזה ערער אותי.
כל החברים והמשפחה אומרים לי לעזוב.
הוא לא בדיוק מכבד את הגבולות המיניים שלי אבל מתנצל על זה.
אני מפחדת שהמניע שלי הוא פשוט לא להיות לבד.
יש לי אמונה שאהבה היא לא גורל, או נשמה תאומה, אלא תהליך ארוך של התחייבות ומאמץ. ושכל פרטנר יכול להתאים למשבצת הזאת של בן זוג אם מספיק מנסים.
אני מפחדת שכשהוא יחפתח לגמרי אני אבין שאני לא רוצה אותו ואפגע בו.
אני מפחדת שאני עוזבת מתוך מקום של ויתור ומתוך פחד להקשר.