אין עם מי לדבר על דיכאון "חמור"

שלוםקשה לדבר עם אנשים במציאות על מחשבות ותכניות אובדנyות, אם אני אגיד לפסיכולוג.ית, מעכשיו נעשה כאילו זה זכר בה"כ, יש סיכוי שהוא מייד ישלח אותי לאשפuז בכפייה. אם ההורים או אחים.אחיות ברור שאי אפשר לדבר, אבל גם אם חברים לא, כי או שהם יספרו למישהו וyאשפזו אותי בכפייה, או שהם לא יספרו לאף אחד כמו שאני אבקש, ואז כשיקרה משהו או אם יקרה משהו הם ירגישו אשמים עד מוות.

חשבתי על דיבור אנונימי עם ערן למשל אבל חוץ מזה שזמן ההמתנה שם בלתי נסבל אין לי ביטוח שזה באמת אנונימי וחוץ מזה זה אפשרי לזהות אותי על פי הקול שלי.

אם לא היה ברור עד עכשיו הדבר שהכי מפחיד אותי זה אשפוז, זה יחמיר לי את החיים פי 10 ולא יהיה לי שום דבר לעשות עם זה. כרגע אין לי אחריות כלפי אנשים. למרות שאני מרחם עליהם ההורים שלי החליטו על דעת עצמם להביא ילד לעולם, למרות המטען הגנטי שלהם הנוטה לדיכאון, וחברים שלי לא באמת צריכים אותי, לכן חוץ מהפחדנות שלי והסטטוס קוו שום דבר לא מחזיק אותי פה.

אני לא רוצה להשמע כמו מתמסכן, החיים שלי טובים יחסית לאנשים אחרים, משפחה מתפקדת, מצליח בלימודים, פשוט אין לי שום ספק שברגע שאני נכנס לעולם "המבוגרים" אני פשוט לא אצליח להתקיים, אני לא רוצה לחכות עד אז ולא מעוניין "לגלות" שבעצם יש לי סיכוי וכדו' אז אין צורך "לרחם" עלי

השאלה שלי היא אם מי אני כן יכול לדבר? ניסיתי למשל ליצור חשבון ברדיט בשביל זה אבל הוא מיד נחסם, לא יודע למה, וגם השני שניסיתי אותו דבר.פשוט אין עם מי לדבר בצורה אנונימית באמת כי כל מי שמקשיב זה רק בחיים האמיתיים וכל מי שבאינטרנט לא באמת אכפת להם ממישהו שהם לא מכירים.
אז מה לעשות?

ניסיתי לכתוב יומן אבל זה לא הלך טוב, לא יודע אפילו למה בדיוק, אולי בגלל העצלנות שלי.כל כלי הבינה המלאכותית חסרי תועלת לחלוטין בנושאים האלו לבנתיים ואיןלי מושג מתי הם ישתפרו ממשית.

בינתיים הפסקתי להפגש עם הפסיכולוג שלי ולקבל כדורים כי נמאס לי מהטיפול החסר משמעות הזה, הסיבה שבכלל התחלתי היא כדי שיהיה לי למי להתבכיין פלוס לקבל פטור מהצבא, זה היה לפני המלחמה, ואז כבר זרמתי עם כל מה שרשמו לי, אבל עכשיו נמאס לי מהנסיונות האלו גם אם הצליחו לעשות משהו, זה לא משנה את האמת על העולם, ובכל מקרה כל הזמן הייתי צריך לשמור את הפה שלא לדבר יותר מדי על תכניות ומחשבות אובדנyותאז זה לא מילא באמת את הצורך לדבר.