מרגיש שאני עומד במקום ביחס לסביבה שלי

אני לא יודע איך להסביר את זה במילים אז פשוט אתן למילים לצאת פה ונראה לאן זה ייקח אותי.
אז אני בן 33, חיי את חיי, עובד כמהנדס ביום יום. סה"כ החיים שלי סבבה, מעריכים אותי בעבודה.
יש לי משפחה אוהבת, ארבעת האחים שלי בזוגיות וטוב להם ומאושרים.

בחיים האישיים שלי, כרגע לא משהו כזה מלהיב. אין לי חברים טובים שאני פשוט יכול לצאת איתם, ואני רווק 4 שנים, הקשר האחרון שלי היה גם כמה שנים טובות. אהבתי אותה מאוד והיא אותי והיה נראה שזה הולך לחתונה. אבל היו קשיים ולא הערכתי אותה מספיק, מה שהוביל לפרידה מהצד שלי בסוף. אני מתחרט על ההחלטה הזאת עד היום. היום היא בזוגיות עם מישהו אחר, מאושרת, ואני? עוד לא מצאתי מישהי שתגרום לי להרגיש את מה שהרגשתי איתה.
אני כן יצאתי לדייטים מאז, לא רבים, כן הכרתי כמה קשרים מזדמנים שלא התקדמו למעבר.
אני מרגיש שאני לא חושב שנועדתי למצוא להכיר מישהי. משהו בי חושב שבגלל מה שעשיתי בזוגיות האחרונה, שזהו זה הגורל שלי מאז, ואני לא מצליח להשתחרר מזה. זה לא שאני לא רוצה בזה, אני מאוד מתגעגע לתחושה שמישהי בחרה בי, שמישהי אשכרה רוצה בחיק חברתי ולהיות איתי, לצחוק איתה ולשמח אותה, לאינטימיות הפרטית שלנו. אלה דברים שמאוד חסרים לי, ואני מחייל באמת לעצמי למצוא את זה.

אני מרגיש שבימים שלנו אין ככ איך להכיר. את האפליקציות מחקתי, מיציתי ולא בא לי יותר, אני גם לא חושב שאני מצטלם טוב בתמונות ובגלל זה גם לא יוצא משם משהו רציני.
אני מרגיש שכולם מסביבי, במיוחד במשפחה הקרובה מתקדמים בחיים, מתבססים, בונים את עצמם, נהנים מהחיים, ואני לא מצליח לקדם את עצמי בכלום. כל פעם שאני חושב לעשות משהו, לסגור חופשה, לקנות משהו שאני צריך כמו רכב להתניידות ועצמאות, משהו עוצר אותי או התקף חרדה או מחשבות יתר וגורמות לי להססנות ולפחד לקחת יוזמה לעשות משהו עם עצמי. ואני יודע שזה דופק אותי, עד היום לא הצלחתי להתגבר על זה. הסביבה שלי אמרה פעם שאני די אוהב את אזור הנוחות שלי וזה נכון.

אני מרגיש שיש לי ככ הרבה מה לתת בחיים האלה, אבל שום דרייב, אין לי חוש של מוטיבציה או הצבת ידעים ברורים ולעמוד בהם. הדבר היחיד שאני עומד בו זה לצאת לרוץ פעם פעמיים בשבוע כדי לנקות את הראש.

וזהו פרקתי, אם איכשהו הגעת עד לפה, אשמח לתובנות שלכם על מצבי או מה אתם הייתם עושים במקום שלי.