האם לספר לבן זוג שיש גבר נשוי שהתחיל אותי בעבודה?

אתחיל ישר ולעניין, כשהייתי בת 19 לקראת 20 במקום העבודה שלי התחיל איתי גבר נשוי. כול הזמן דחיתי אותו אבל בגלל שהוא היה לקוח קבוע הייתי ממשיכה לראות אותו במקום העבודה שלי והוא היה כול הזמן מחמיא לי ומחפש אותי. היו לנו המון שיחות כלליות והוא בעיקר היה משתף על עצמו ובכול פעם כשהוא היה מנסה להציע לי להפגש איתו מחוץ לעבודה ולצאת לסיבוב על האופנוע או לבלות בשבת ביחד או אפילו מסעדה הייתי מסרבת בתוקף והוא היה מנסה לשכנע אותי שזה חברי ולא מעבר. באיזשהוא שלב נתתי לו את הטלפון שלי כי הוא ממש לחץ עליי ולא היה לי נעים במיוחד שהוא גם היה לקוח אצלנו ואני בן אדם מרצה ואני יודעת שזה לא תירוץ אבל באותה תקופה פשוט אמרתי לעצמי שזה כולה מספר ואני פשוט לא אענה. מה שקרה זה שהוא היה מתקשר ומשוחח איתי כול יום לפחות שעתיים על סתם דברים ובכול פעם שהוא היה מנסה להעלות נושאים אחרים קצת אממ אינטימיים ישר הייתי מעלה את העניין שהוא נשוי. הוא אמר שאישתו יודעת מה הוא עושה, לא שזה שינה אצלי משהו, אבל בכול זאת שאלתי אותו קצת לעומק מה זה אומר שהיא יודעת והוא פשוט אמר שהוא לא מספר לה באופן חד משמעי אלא פשוט יש לה אינטואיציות והיא בדוק יודעת להרגיש שיש משהו. אה ואוסיף לציין שאשתו חיה בחול עם המשפחה והוא בארץ רק לתקופה הזו כי יש לו פה עסקים ובגלל המלחמה וכו. בכול אופן, אני מספרת את זה כי קודם כול אדגיש שלא היה ביני לבינו כלום ושום דבר. אני לא אשקר, היום בדיעבד כשאני חושבת על זה אני מתחרטת שלא הייתי יותר אסרטיבית וקרה כמו שהייתי בפעם שחתכתי איתו את הקשר ׳החברי׳ כי תכלס זה לא עשה לי טוב והרגשתי רע לשוחח איתו בידיעה שהבן אדם נשוי גם אם זה על סתם שטויות. בחיים שלי אין לי אפילו ידידים גברים אז ׳ידיד נשוי׳ זה בכלל שיא נורא. דבר שני, לדעתכם זה משהו שאני אמורה לשתף את בן זוגי העתידי? בחיים לא הייתי בזוגיות, לא הייתי עם גבר בסיטואציה אינטימית והדבר הזה כשאני נזכרת בזה אני תמיד רוצה לשכוח את זה כי בכול פעם שהפרצוף שלו עולה לי לראש או שאני סתם נזכרת בו אני מתמלאת גועל וחלחלה מעצמי על כך שבכלל איפשרתי שיחות בנינו כשהבן אדם נ ש ו י. תמיד האמנתי ומאמינה בזה שגלגל מסתובב בעולם ואם אעשה רע אז מין הסתם אקבל בחזרה ולכן מבחינתי להיות הסייד צ׳יק של מישהו ממש אבל ממש לא היה בא אצלי בחשבון במיוחד שאני שומרת את עצמי לגבר אחד בלבד. החרטה שלי זה לא על כך שקרה משהו ביני לבינו כי לא קרה כלום אלא על זה שבכלל נתתי פתח לשיחות שוואלה, למה צריך אותם? לא היה צריך את השיחות על דה ואה וכך גם הוא לא היה מנסה כול פעם למשהו מעבר ולפתח ציפיות, למרות שכול פעם ציינתי שלא יקרה כלום וכו וכו.
קיצר, חפרתי ממש אבל תמיד חשבתי לעצמי כאשר אני מכירה מישהו ואנחנו זוג לטווח ארוך, חתונה וכו זה רק אמור להיות מובן מאליו שאני משתפת אותו בהכול כולל הכול וכאן בסיפור הזה אני מתלבטת וקצת מתביישת שישפוט אותי.
זה משהו לספר לבן זוג? או שפשוט להשאיר את זה כסוד עד הקבר? ובנוסף, לדעתכם, הגזמתי?