אני לא מרגיש שייך באף מקום, איך להתמודד?

שלום לכולם, אני נועם, בן 22, משתחרר עוד מעט מהצבא, ובתקופה האחרונה אני מרגיש שאני פשוט תקוע בין שני עולמות.

גדלתי במשפחה דתית, וכל החיים שלי היו בעולם הדתי. אבל אחרי שנים של מחשבות, שאלות, קריאה וניסיונות אמיתיים להבין, הגעתי למצב שאני כבר לא מאמין באלוהים ולא מרגיש שלם עם שמירת ההלכה. זאת לא החלטה של רגע, ולא איזו מרידה. זה תהליך ארוך שמלווה אותי כבר שנים.

הבעיה היא שאני לא מצליח להבין מה נכון לעשות מכאן.
מצד אחד, יש הרבה מאוד סיבות שבגללן אני רוצה להישאר בעולם הדתי.
הראשונה היא המשפחה.
כל המשפחה שלי דתייה, ואני עדיין גר בבית. אני מרגיש שיש לי בעצם שתי אפשרויות, ושתיהן בעייתיות.
האפשרות הראשונה היא פשוט להמשיך "לעשות את עצמי" דתי. אבל אני לא רואה איך זה יכול להחזיק לאורך זמן. בשלב מסוים אני ארצה לבנות משפחה משלי, והאמת תצטרך לצאת. ואם ההורים שלי ידעו שאני לא דתי ואני סתם אשחק אותה, זה ייצור מצב מאוד מוזר וכואב לכולם.

האפשרות השנייה היא להפסיק להעמיד פנים כבר עכשיו. אבל גם זה כמעט בלתי אפשרי. אני גר בבית עם ההורים ויש לי אחים קטנים. הדת אצלנו נמצאת כמעט בכל אספקט של החיים שבת, אוכל, חגים, אורח חיים. אני לא מרגיש שאני יכול פשוט לחיות אחרת מול האחים שלי ולהיות כל הזמן בניגוד לחינוך שההורים מנסים לתת להם.

בסופו של דבר, בשתי האפשרויות אני מרגיש שבבית שלי אני כבר לא באמת שייך.
גם מבחינה חברתית אני מרגיש תקוע.
כל המעגלים שלי הם דתיים. החברים מהשירות דתיים, המשפחה המורחבת דתייה, ואני לומד באוניברסיטה הפתוחה ככה שאין לי חיי קמפוס. אני גם לא טיפוס של מסיבות או מועדונים. אם אעזוב את העולם הדתי, אני מרגיש שאני מאבד כמעט את כל הסביבה החברתית שלי, בלי שיש לי סביבה אחרת להיכנס אליה.

אבל האמת היא שהבלבול שלי נהיה הכי חזק כשאני חושב על זוגיות.
מצד אחד, אני יודע איזה בית הייתי רוצה לבנות בעתיד. אני לא רוצה בית דתי במובן ההלכתי, כי אני כבר לא מאמין ולא מרגיש שלם עם שמירת הלכה.
אבל אז מתחילות כל הבעיות.

לצאת עם בחורה חילונית מרגיש לי כאילו אני נכנס לעולם שאני בכלל לא מכיר, וגם לא מרגיש שייך בו. אין לי כמעט חברים חילונים, אין לי מעגלים שבהם אני יכול להכיר מישהי, ואני גם לא רגיל לתרבות הדייטינג הזאת.
אני אף פעם לא אהבתי את הרעיון של "להתחיל עם בנות". אני לא מרגיש בנוח עם הרעיון שאני צריך למשוך תשומת לב באמצעות משפט פתיחה מתוחכם, להחמיא על המראה כבר בשיחה הראשונה או לנסות "לכבוש" מישהי כאילו היא סוג של טרף ואני צייד ביער.
לעומת זאת, בעולם הדתי הכול מרגיש הרבה יותר טבעי ומקודש בשבילי. אלה אותם קודים חברתיים שגדלתי עליהם, אותה שפה, אותה תרבות. גם המשפחה תבין, וגם הדרך להכיר בת זוג הרבה יותר ברורה ומכוונת לזוגיות מלכתחילה.
יש גם דברים בעולם הדתי שאני מאוד מעריך. בעיניי, למשפחה יש שם מקום מרכזי מאוד. אני גם מרגיש שהיחס לזוגיות לפני החתונה שונה. לאו דווקא בגלל השאלה של יחסים לפני חתונה, אלא בגלל שהמטרה מראש היא לבנות קשר משמעותי ולא "לראות מה זורם". אני מרגיש הרבה יותר בנוח עם הגישה הזאת.

אבל כאן בדיוק מגיע הקונפליקט.

אם אבחר בדרך הזאת רק כי היא מוכרת לי ונוחה יותר, האם אני בעצם אבנה את כל החיים שלי על משהו שאני כבר לא מאמין בו?

האם באמת אחיה כל החיים כאדם דתי, אשמור שבת, אוכל כשר ואחיה לפי הלכה שאני כבר לא מאמין שהיא אמת, רק כדי לא לאבד את כל מה שאני מכיר?

ומצד שני, אם אעזוב את העולם הדתי, אני מרגיש שאני מאבד לא רק את הדת, אלא גם את הבית, את החברים, את התרבות, את תחושת השייכות ואת הדרך שבה תמיד הערכתי זוגיות ומשפחה.
אני באמת מרגיש תקוע בין שני עולמות. לא מרגיש שייך לעולם הדתי, אבל גם לא מרגיש שייך לעולם החילוני.

אשמח לכל טיפ שיש לכם להביא לי, כי אני כבר כמה שבועות בלופ הזה ואני מרגיש שזה מתחיל לעשות לי ממש רע נפשית. תודה!