החלטתי שאני לא מעוניין לחיות חיים "נורמטיבים", למה כ"כ קשה לאנשים לפרגן?

שלום לכולם,
החלטתי לכתוב כאן מתוך תסכול מסוים.
יצא לי קצת ארוך אך היה לי צורך לשתף ולשמוע את דעתכם...

מאז שאני זוכר את עצמי אני טיפוס דיי מרדן וסקרן, לא אוהב ללכת עם הזרם וגם לא רואה בכך טעם כי יש יותר מאמת אחת ולא תמיד מה שנורמטיבי זו הדרך הנכונה לכולם, כך שבמשך החיים אני משתדל לשלב בין עיצוב המציאות שלי לבין הנורמות ודרישות החברה. אז את בית-הספר כבר מזמן סיימתי בלי מחברות וספרי לימוד, עם הברזות רבות ועם תלונות חוזרות ונשנות של מורים על כך שאני לא לומד גם כשאני בכיתה כיוון שרוב הדברים שלימדו בשיעורים פשוט לא עניינו אותי והיו מיותרים מבחינתי ולמרות זאת הצלחתי לא רע כי רציתי ללמוד באקדמיה. לאחר מכן סיימתי לימודי תואר ולמרות שהתואר שלמדתי לא היה פרקטי הוא תרם לי מבחינה אישית.

אז בזמן שאנשים אוהבים לצאת לפאבים ומסיבות אני אוהב לקרוא ספרים, ליצור דברים, לקדם פרויקטים, לעסוק בעשייה ובדברים שמעניינים אותי ובזמן שאנשים חושבים על קריירה, מעמד והתקדמות מקצועית אותי זה ממש לא מעניין. אני גם לא מחזיק מעמד במקומות עבודה כי רוב העבודות פשוט לא מעניינות וגם משעממות אותי ומדכאות ולא עושות חשק לקום בבוקר. רוב העבודות גם לא מעודדות עשייה ויצירתיות כך שגם כשהייתי מקדם פרויקטים בתוך ארגון מסוים כמעט שלא הייתי מקבל על כך פרגון גם אם היוזמות שלי עזרו בסופו של דבר להתייעלות הארגון. גם מבחינת זוגיות קשה לי להחזיק מעמד. אני לא רואה את עצמי נמצא עם מישהי כל החיים באיזו שגרה של עבודה, משפחה וצפייה בטלוויזיה, ככה להעביר את רוב שנותיי... כל הדברים שציינתי גורמים למתחים בסביבה הקרובה ובחוסר הבנה לכך שאיני מעוניין לחיות חיים שנחשבים ל"נורמטיבים".

לפני כשנתיים בערך התחלתי לעסוק בפיתוח של מוצר חדשני שיש לו פוטנציאל לסייע לאנשים רבים ועד היום אני עובד במרץ אך מתחילת המיזם ועד היום אני מרגיש שאנשים פשוט לא לוקחים אותי ברצינות. אומרים לי שאני מבזבז את הזמן שלי על שטויות, שאין לי קריירה ומקצוע ביד, שנותרתי מאחור (בזמן שהם רכשו כבר מקצוע והתקדמו בסולם ההיררכי והקימו משפחה וילדים), שזה לא יצליח ואני לא מבין למה אנשים מתייחסים אלי כאילו אני בינוני ולא מבינים אותי ואפילו מציעים לי מידי פעם רעיון למיזם שכדאי לי לעבוד עליו, כשהתחושה היא שמה שאני עושה עכשיו זה בזבוז זמן...

גם במשפחה אין עידוד ואין פרגון וכל הזמן נותנים לי תחושה שאני בינוני, שאני לא אצליח, שאני חי בפנטזיה. ההורים שלי דרשו ממני ללכת ליועץ תעסוקתי למרות שאין לי צורך בכך וזה לא השתנה גם לאחר שהצגתי להם את הפיתוח ואת ההתקדמות שלי במשך הזמן. אני ממשיך לעבוד על המיזם ומאמין בו למרות כל הביקורת שמופנית אלי ולמרות הביטחון העצמי שמתערער מידי פעם, אני לא מבין למה אף אחד לא יכול לפרגן, זה כל-כך קשה?