מפחדת להישאר בלי חברים או חברות בעתיד

לפעמים אני מאוד בלחץ שבעתיד אשאר לבד בלי חברות וחברים. לאמא שלי אין חברות והבית שלנו תמיד ריק מאנשים שבאים לבקר, חוץ מאח שלה שבא לפעמים ופעם בחצי שנה אולי קרובים אחרים. זאת לא בעיה, פשוט בתור ילדה ככה גם חונכתי. אני הבכורה והייתי בת יחידה עד גיל 7. זה לא פשוט לי להתחבר, כי גם האופי שלי יותר שקט וסגור משפתוח ומוחצן. ככה שזו גם נטיה טיבעית וגם חינוך מהבית.

אני זוכרת שבתור ילדה בגן חשבתי לעצמי:״אני שונה משאר הילדים, שונה לטובה, אבל למה עד כדי כך?״. קצת הסתבכתי עם ההתחברות על אף שהייתה לי שם חברה. דרך אגב שדיברתי רוסית ולמדתי עם החברה הזאת עברית בגן (נולדתי בארץ).

בכל מקרה, נכון לעכשיו יש לי 4 חברים שגדולים ממני בעיר ו-2 ידידים בבית הספר. פשוט החברים האלו לא ״איכותיים״, הם לא מה שאני מחפשת. אני מתביישת בהם. הידידים בסדר גמור.

את החברים האלו היכרתי בתנועת נוער שבה הדרכתי והפסקתי להדריך לא מזמן. הם פשוט ילדים בני 19 ו-21 (יש שמה 2 בנות ו-2 בנים) והם לא חכמים, לא מעניינים אותי אינטלקטואלית והאמת שאני מתביישת שיראו אותי איתם, אבל מודה שהם קיימים.

אני נחמדה, באופי מאוד שקטה, קצת ביישנית, אבל לא ברמה רצינית (כי לא מרשים לי להתבייש... כשהייתי קטנה אמרו שזה רע, אבל אני קיבלתי חינוך שלהיות עדינה ונשית זה מאוד טוב. כן, זה כלל מבחינתי גם להיות ביישנית). יש לי מזל שאני מאוד יפה ובנים נוטים להתעניין בי, אני חכמה, אבל בתיכון עברתי בית ספר והפכתי לתלמידה ממוצעת במקום מצטיינת. אני חושבת שגם עם רמת הלימודים שלי אוכל להשיג את המקצוע שאני רוצה- אחות.

אני פשוט רואה את סבא שלי שגר איתנו מאז מות אישתו ומצד אחד הוא בסדר ומצד אחר הוא עם עצמו והוא לא תמיד שמח. יש בעיות בריאות וכ׳ו. אני פשוט לא רוצה להגיע למצב שאשאר לבד בלי חברים. הבנתי עכשיו שגם למבוגרים יש כאלו וזה מלחיץ אותי.

תמיד הסתכלתי מהצד וניסיתי להבין למה אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים, למה מתחלקים לזוגות, למה נהיים חברים וכ׳ו. אני באמת תוהה למה זה ככה. אני אדם שמסתכל מהצד על מה שקורה ולא מבין למה זה קורה, והרי בעוד 50 שנה יראה בדיוק אותו הדבר.

זאת בעיקר פריקה, אני מבולבלת, מבוהלת, מפוחדת, מרגישה בודדה עכשיו. אני באמת לא מבינה את כל הדברים האלו ואף אחד לא מסביר לי כלום.

מה אתם ממליצים לי? בת 17 וחצי