מתנצלת מראש על השליליות שבתוכן השאלה...פשוט זה מה שאני מרגישה עכשיו.
לאף אחד לא איכפת ממני, אף אחד לא שואל עליי, אף אחד לא מתקשר, לא מתעניין. מרגישה כמו אוויר...אוויר ליד החיים של אחרים.
לא מספיק שבתיכון ישבתי בצד כמו אומללה והעדפתי לא להתחבר לאף אחד כי הסביבה הייתה זוועתית, אלא גם עכשיו- אני מרגישה לבד. כאילו אם יקרה לי משהו אף אחד לא ידע, לאף אחד לא יהיה איכפת. כל אחד עסוק בחיים שלו ולא טורח להתעניין בי או במה שקורה לי. לשאול בכנות אם הכל בסדר...
היום כולם מלאי אינטרסים. אם אין למישהו אינטרס- הוא לא יהיה 'סתם נחמד', הוא לא 'סתם יתן לי לעבור קודם', הוא לא 'סתם ישאל לשלומי'. רק אם הוא מעוניין בי...אבל גם כאלה אנשים כבר אין. הרי מי יתעניין בי? יש בי כל כך הרבה חסרונות...בן אדם חכם יבין את זה.
אני לבד...ומרגישה כל כך מכוערת בגלל זה. ברגעים כאלה בא לי לבכות...בא לי לא לצאת מהחדר לעולם. פשוט לקבל את המצב, שככה אני- לבד ואשאר לבד.
החיים שלי משעממים, מחכה כבר למשהו שיכניס בהם עניין או טעם...
אין לי עם מי לדבר, למי לספר. אין מי שיקשיב ויהיה שם בשבילי...אין. אני צריכה לעשות מה שעשיתי בכל השנים בחטיבה ובתיכון: להתמודד בעצמי ולסתום. להיות חזקה ולשתוק. אבל כל החיוכים והחוזק הם רק כלפי חוץ...מבפנים אני די שברירית וקשה לי לספוג את זה. אני אובדת עצות, לא יודעת מתי אפסיק להרגיש ככה...:/
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025