למה קשה לי למצוא מישהו כמו האקס?

יצאתי עם מישהו מאוד נחמד, מאוד קצר, חשבתי שהנה מצאתי את המישהו שלי, ואז בגלל שאני מרגישה מאוד מהר מה קורה, הבנתי שאני על אש קטנה מול מישהי אחרת.
הוא לא יודע שאני יודעת, אבל התפתחה לה ידידות נעימה.

כמוהו היה לי עוד אחד, רק בהבדל שידעתי שאם אכנס לקשר איתו, אפגע מאוד קשה. גם הוא ידע שזה מה שיקרה. קרה מה שקרה ונסגר עניין.

כל פעם מחדש מצבים כאלה גורמים לי לחשוב ולהעלות בזיכרונות אקס שאני לא יכולה לשכוח ולא כי קיים רגש כלשהו היום (ולא!) אלא כי אני יודעת בוודאות שהיום יכלתי להיות פי מאה מאושרת. יכלתי להמשיך להיות מי שהייתי עבורו - מלכה!
כשהיום, בעיקר כואבת על טיפשות גדולה בזמנו.

כשהלכתי ממנו בפעם הראשונה כי חשבתי באותה תקופה שלא נכון להיתקע באותו מקום ולא לראות אולי עולם, הוא אמר לי חד וברור (בקול רם!) - "תזכרי דבר אחד! אף אחד לא יאהב אותך כמוני!". משפט שנצרב לי טוב טוב במוח. מלווה אותי הרבה מאוד שנים. אני בטוחה ששנינו כבר שכחנו איך השני נראה אבל הדברים זכורים היטב.
אף פעם לא שיקר לי, לא היתל בי, לא שיחק בי, לא פגע בי, לא ראה בי סוג של חפץ או אובייקט מיני, ותמיד שמר לי אמונים. היה חבר, איש אמון והיתה בינינו אהבת נפש.
ואולי בגלל זה, בעיני עצמי והאחרים הרגשתי כפי שהרגשתי.
כזו ראו אותי,וידעו שאם הוא איתי כל כך הרבה זמן כשהבן אדם לא פראייר, אני אחרת.

האם צדק? שאלה ותשובה זהה לאורך שנים - כן, צדק!

היום, אני אחרונת הסמרטוטיות. חוששת תמיד לאורך השנים שמא תפגוש בי חברה מאותם זמנים ותראה במציאות הסמרטוטית שלי כשאני עם תשובה פלצנית מתנצלת מוכנה "טוב, חכי, אני רק מרימה ראש".

כשאני חושבת עם עצמי, לוגית, בשיקול קר, אני לא מבינה למה הבאתי את עצמי למצב הזה? מה גרם לי לרדת כל כך נמוך ולקבל מה שקיבלתי בהכנעה.
למה הבנתי וקיבלתי מישהו שהתפשר עלי או לא היה סגור או שהיה תמיד בעוד זירה?
למה לקבל את האחרים שהתנהגו בהתאם?
מלחמה מיותרת.

ברור שהלאה זה לא יקרה, לא כי אני פתאום מעריכה את עצמי אלא כי לתחתית שהגעתי, לא ארד יותר. גם כי אין לאן לרדת מזה וגם כי זאת לא אני.
אני רוצה לחיקי, כמו כל אחת ממוצעת שמחפשת, את מה שלדעתי מגיע לי.
מישהו שיאהב אותי כמו האקס שלי. אהבה כמו של האקס שלי.
למה זה כזה נדיר ?