מלאה בקנאה כלפי אחיי הקטנים והמשפחה המורחבת

טוב אז אני נועה, בת 18, לפני גיוס... במשפחה אני נחשבת לילדה החרוצה, השקדנית, "החכמה"... כי אני מאוד אוהבת לללמוד, לקרוא, ולעסק תמיד בדברים שמאתגרים/מפתחים לי את המוח וצורת החשיבה... נשמע לכם כמו ילדה חננה נכון? כך רואים אותי בבית, אבל מחוץ לבית, זאת אומרת חברים ואנשים שאני מוקפת בהם רואים אותי אחרת... ילדה לא מספיק חכמה ואולי אפילו טיפשה, עצלנית ואפשר להמשיך עם זה עוד ועוד.
עם כל הרצינות שיש בי, אני מאוד אוהבת חברה, אוהבת לצחוק, לעשות שטויות... הבעיה היא שאני מאוד ביישנית וסגורה, אני אף פעם לא אגיד את דעתי, אף פעם לא ייזום משהו...
ולא כי אני לא רוצה... אלא כי כשרציתי וניסיתי תמיד הושפלתי, הובכתי, השתיקו אותי, אמרו שאני לא מעניינת... אז פשוט הפסקתי...
הגעתי למצב שאנשים ממש מתרחקים ממני ואין לי מושג למה?? תמיד דוחים אותי, מתחמקים...
עכשיו.. אני תמיד לבד, אין לי חברים/חברות, אני לא מרגישה שיש מישהו שרוצה להתחבר אליי, אני מנסה להתחבר לאנשים ופשוט לא הולך... אני מרגישה שאני מכבידה על כולם (לא סתם ככה.. כי הם ממש נותנים תהרגשה הזאת, רומזים בגסות)
אין לי עם מי לשתף רגשות, אין לי חברות לצאת איתם, אין לי מישהו להתקשר אליו, אין אף אחד שמתקשר אליי... פשוט לבד..

ואחותי? אחי? המשפחה? אנשים מאוד חברותיים.. אומנם אחי ואחותי לא ממש מתים על הלימודים... אבל נתחיל בזה שאחותי ואחי דיי קרובים אחד ללשני... (יש להם מעט חברים ממשותפים) ואני דיי מרוחקת.. כי הם לא רוצים שאני אדע/אתערב.. דלת הבית שלנו תמיד פתוחה, ותמיד יש אצלנו חברים וחברות של אחי ואחותי... תמיד יש משפחה ואפילו החברים שלהם... תמיד כולם ביחד... אבל אני? כבר לפחות 4 שנים שאף חברה שלי לא הייתה אצלי,

כשאני ואחים שלי לבד תמיד כיף לנו ומצחיק.. תמיד מעניין ואף פעם לא משעמם.

אבל מציק לי.. ממש מציק לי שאנשים היחידים שיש לי להיות איתם הם המשפחה שלי.. שגם אותם אני לא הכי מעניינת, הם לא יודעים עליי שום דבר.. למרות שאני יודעת עליהם הרבה מאוד.

מה לעשות? אומנם הם לא כל כך משקיעים ומתפחים את הלימודים... אבל אם הם ירצו הם כן יכולים... ובנוסף יש להם חיי חברה מדהימים! ואני שכל כך משקיעה מבחינת הלימודים... אין לי אפילו חברה אחת ולא כי אני לא רוצה.. ואין לי שום דרך לשנות את זה...
נמאס לי להיות לבד, לשמור לעצמי את כל מה שאני מרגישה...