אין עתיד, אין חברים ואני כלואה בבית, רוצה לחיות- אבל מעדיפה למות...

אני כבר לא יודעת למה להמשיך.
אני בכיתה קטנה (חינוך מיוחד, בדרך כלל באים תלמידים שלא בדיוק "בסדר". אני באתי בגלל בעיה רצינית עם השכבה בעקבות חרם רצוף מכיתה א' עד ו'. כבר לא יכולתי להיות לידם יותר. אז שמו אותי בכיתה הזאת) ובכיתה הזאת לא ממש לומדים כמו שצריך, אני ב2 יח' במתמטיקה ו3' באנגלית. בשביל מגמה צריך להשתלב עם השכבה, אז וויתרתי מהתחלה, כי אני לא יצליח. אז עתיד כבר לא יהיה לי.
אין לי חברים בכלל.
הביטחון העצמי שלי ברצפה. יש פעמים שיש בכיתה שלי שני ילדים ואני מתביישת לדבר, אני מתביישת להתקשר אפילו להורים שלי... אני מחכה שיתקשרו אלי, אני לא מסוגלת להחליף סגנון לבוש או תסרוקת כי אני מפחדת שיצחקו עליי בבית ספר (אני כבר שנים הולכת עם אותה תסרוקת וסגנון לבוש מהסיבה הזאת). נמאס לי לחיות בפחד ממה שכולם חושבים עליי.
ובגלל שאני בת יחידה ההורים שלי שומרים עליי בצמר גפן ולא נותנים לי לעשות כלום.
אף פעם בחיים לא נסעתי באוטובוס, רכבת, ספינה, מטוס או כל כלי תחבורה אחר שהוא לא אוטו פרטי. אני גרה בישוב קטן שמזכיר קיבוץ, אז אין לי ממש לאן ללכת בלי לפגוש ילד מהשכבה. ולכל מקום שאני ירצה ללכת הם יתחילו לשאול שאלות ו"למה פתאום החלטת?". אני לא יכולה לצאת מהבית כי הם לא יסכימו לי בלי שאני יגיד לאן, אבל אין לי לאן, אני רק רוצה לצאת מהבית, אפילו רק לרחוב לשבת קצת לבד, אבל אם אני יגיד דבר כזה הם יגידו שאני משקרת וידרשו לדעת לאן באמת אני רוצה ללכת. ואני כבר לא יכולה לשבת בבית... ההורים שלי כל הזמן בבית וכבר נמאס לי מהם. אני לא יכולה לסבול אותם יותר.
כל דקה בחיים שלי זה או להיות איתם או בבית ספר.
החיים שלי כבר שנים במסלול מדכא של שגרה של בית ספר ובית, בבית אני סובלת מההורים שלי שכל הזמן מקימים אותי וגורמים לי לעבוד בבית, בבית ספר זה רק לימודים בלי משמעות.
אף אחד מהכיתה שלי לא מוציא תעודת בגרות, וזה מרגיש כאילו שמו אותי במסגרת הזאת בגלל זה. מהצד זה לא נראה שמישהו מאמין בי, ואני מעולם לא האמנתי בעצמי. ואני באמת צרכיה מישהו שכן יאמין בי, ולא סתם יגיד את מה שאני רוצה לשמוע, כי כבר נמאס לי לשמוע את שקרים האלו. אני באמת צריכה מישהו שיוציא אותי כבר מהשגרה הזאת, אני לא רוצה לחיות בעולם שהכל בו זה בית ספר ואז צבא ואז עבודה.
אני לא רוצה לחיות ככה יותר, ואני ממש לא צריכה. יש מוצא...
כבר יש לי מכתב, ומצאתי חומר ניקוי מפחיד שבטוח יעזור.
אבל אין לי אומץ... ואני באמת לא רוצה למות, אני כן רוצה לחיות. אבל לא ככה.
מה אני יכולה לעשות? איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה? אני לא מסוגלת להמשיך בידיעה שלא מחכה לי כלום, וללכת נשמע לי כמו רעיון טוב בהרבה. ניסיתי כל כך הרבה, אני פשוט לא מצליחה לראות סיבה.
למישהו במקרה יש רעיון איך לשפר את החיים שלי? להפוך אותם לנסבלים יותר?