מרגישה חוסר ביטחון וריקנות, איך לצאת מזה?

בזמן האחרון אני מרגישה חסרת ביטחון. זה לא בגלל איך שאני נראית, כי אני די שלמה עם המראה החיצוני שלי אפשר לומר, ולמרות שאני רואה בעצמי הרבה פגמים במראה החיצוני שלי, אני למדתי לקבל אותם.
אני לא יודעת ממה החוסר הביטחון הזה נובע, אני מרגישה שהוא פשוט נמצא.
בזמן האחרון, וכנראה שזה קשור לזה, אני חושבת יותר מדי על איך שאני נראית מהצד, איך שאנשים רואים אותי מזווית הראייה שלהם, מה שהם חושבים עליי, האם משהו לא בסדר בי, בהתנהגות שלי, אם אני נורמלית כמו כל אחד אחר, או שאני שונה מאחרים באיזשהי צורה שמתבטאת אולי בהתנהגות, אולי במראה, אני לא יודעת.
אני יודעת שזה לא משנה מה אנשים חושבים. אני תמיד אומרת שלא צריך להיות איכפת ממה שאנשים אחרים חושבים, כי כשלאנשים איכפת ממה שאנשים חושבים זה מונע אותם מלעשות דברים שהן באמת רוצים לעשות, מלהשיג דברים שהם רוצים להשיג, וגם שזה מונע אותם מלהיות מי שהם. הבעיה שלי היא שלא איכפת לי ממה שחושבים עליי כשאני עושה משהו שאולי יכול להיראות בשבילם כלא בסדר או משהו כזה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, במילים הכי פשוטות זה פשוט כמו שאמרתי בהתחלה- איך הם רואים אותי מזווית הראייה שלהם, איך אני נראית מהצד.
ובקשר לתהיות שלי אם אני נורמלית כמו כל אחד אחר או שונה- אני יודעת שלכל אחד יש את הדרך שלו להיות עצמו, אני מאמינה בזה. כל אחד שונה מהשני וכל אחד מיוחד בדרך שלו. אבל זה לא זה. זה פשוט דבר שאני לא ממש יכולה להסביר, אני תוהה לפעמים אם אני שונה, אבל לא שונה בדרך שלי להיות אני מהדרך של בן אדם אחר להיות הוא, אלא שונה מבחינה אחרת, שאני לא יודעת איך להסביר.

בנוסף לכל זה, התחלתי להרגיש ריקנות. זה דבר שאני מרגישה כל כמה זמן, זה בא והולך. הריקנות הזאת גורמת לי לחשוב אם אני באמת רצויה בעולם הזה, או שאין משמעות להיותי כקיימת. כל פעם שבאה התקופה שאני מרגישה את הריקנות, אני מרגישה ששום דבר לא מהנה אותי. לא להיות עם חברות, לא לראות את הסרטים שאני אוהבת, לצאת לבלות עם המשפחה, כלום. וזה לא שאני פסימית או אחת שלא יודעת ליהנות מהחיים. דווקא היו המון רגעים בחיים שלי שמאוד ניהנתי, והיו המון תקופות שהייתי שמחה ואהבתי את החיים, ואני יודעת להיו אופטימית ולראות את הדברים החיוביים בחיים. זאת פשוט התחושה הזאת של הריקנות, שמשהו חסר לי, ואני לא מבינה למה, כי אני לא איבדתי משהו שהיה לי מקודם.
ההרגשה הזאת באה ונשארת בתוכי לכמה זמן, אחר כך נעלמת להרבה זמן, ואז שוב חוזרת ונשארת לכמה זמן, ואז שוב נעלמת להרבה זמן. פשוט בא והולך.

דבר נוסף, שמתי לב בעצמי שכשאני עצובה, אני אוהבת את זה. זאת אומרת, אני לא אוהבת להיות עצובה או פגועה, פשוט העצבות בשבילי היא דבר ממכר שגורם לי לרצות להיכנס לזה עמוק יותר וממש להישאב לתוך זה.
מה שגורם לי להיות עצובה זה בעיקר כשאני מתחילה להרגיש פתאום לא רצויה עם חברות שלי. זה לא שאני מרגישה לא שייכת לחבורה, אני יודעת שאני כן שייכת, ואני אוהבת את החברות שלי ואוהבת להיות איתן. אני פשוט תוהה לפעמים אם גם הן אוהבות אותי. אני לא יודעת מה גורם לי לחשוב שאולי הן לא אוהבות אותי. אני מאוד רגישה, והרבה דברים יכולים לפגוע בי. למשל, כשאני מרגישה פתאום שחברות שלי לא מספרות לי משהו גם אם זה שטויות, זה יכול ממש להוריד לי את המצב רוח לכל היום ולרצות להיות לבד. וההרגשה הזאת ממכרת אותי, אז אני נשאבת אליה, ושוכחת למה בכלל נכנסתי לזה. מכל החברות שלי אני מבינה שרק אחת מסוגלת להבין שמשהו עובר עליי כי רק היא שואלת תמיד מה קרה לי, וזה עוד דבר שמעציב אותי- שחברות אחרות לא טורחות לשאול, או אפילו לא שמות לב שאני מרגישה רע.

אני באתי לכאן במיוחד כדי לשפוך מה שאני מרגישה, סליחה על החפירה. אני מאוד אשמח לשמוע אם יש לכם להגיד לי משהו בקשר לכל מה שכתבתי, ואולי אפילו לייעץ לי. אז תודה מראש לכל המגיבים!