הרסתי לעצמי הזדמנות להיות מאושרת איתו בגלל שנאה עצמית, כמו תמיד

אני הורסת לעצמי את החיים ולא יודעת מה לעשות. אני מלאה בכל כך הרבה חוסר ביטחון ושנאה עצמית, ולא מרשה לעצמי לחשוב. החיים שלי כוללים הדחקה מוחלטת ב99% מהזמן, ובשאר הזמן אני לרוב משקרת לעצמי. מצטערת אם אני אכתוב פה בצורה מבולגנת, אבל המחשבות שלי לא מסודרות ואני פשוט מנסה לכתוב כל דבר שאני מרגישה, כי אם אני לא כותבת בידיעה שזה יתפרסם ואנשים יוכלו להגיב למה שאני כותבת, כנראה שאני אדחיק ואפסיק לכתוב.
יש לי ביטחון עצמי ברצפה. עד השנה לא היו לי חברים כמעט, אולי חברה אחת שהכרתי מגיל 0 ולא ממש דיברנו. את שאר האנשים פשוט "הכרתי". בתחילת התיכון שמעתי קצת ביקורת טובה מהחברה, אנשים שאומרים שאני יפה ופונים ומדברים איתי. לקח לי זמן להבין איפה ומה אני בצורה יותר מדויקת ולמצוא אנשים לדבר איתם. גם היום אין לי את זה באמת, אבל יש לי בערך 3-4 אנשים שקרובים אליי (אף אחד מהם לא קשור לשני), והם יודעים עליי הרבה- ממה שאני מסוגלת להציג, כמובן.
אבל אני עדיין הורסת לעצמי את החיים. עדיין מפספסת הזדמנויות ונשארת בבית כי אני מרגישה מכוערת. עדיין אומרת לעצמי בראש שאני שמנה, ובמקום לנסות לרזות אני פשוט מוותרת ואוכלת ואוכלת. עדיין אומרת לעצמי שאני רוצה להצליח, להיות מישהי, להוכיח לאנשים שאני לא אהיה אבא שלי, אבל אני בדיוק כמוהו. אני מעצבנת ואובססיבית ויש לי התקפי זעם ואני חסרת רגישות ובעיקר- אני עצלנית. לא ממש את הפוטנציאל, לא משקיעה שנייה של מאמץ בלימודים ונותנת ללחץ לכלוא אותי. אני פשוט קלישאה מהלכת ואני מבינה את זה בכל יום יותר ויותר.
למה אני כותבת את המגילה הזאת דווקא עכשיו? כי הרסתי לעצמי הזדמנות להיות שמחה, שוב. זו לא הפעם הראשונה שנתתי לפחד וחוסר ביטחון להשתלט עליי במובן הזה. אני אספר מה קרה הפעם, וגם פחות או יותר בפעם שלפניה ושלפניה: פגשתי מישהו, מישהו נחמד שחיבבתי. מישהו שנראה די טוב, חכם ומגניב ומיוחד וממש ממש אהוב, עם כל כך הרבה חברים. אבל אני לא נראית משהו, אני ממש לא מיוחדת ואין לי כמעט אנשים שאכפת להם ממני. חוץ מזה שאני משעממת ומעצבנת. אז בואו נמשיך בסיפור: נפגשנו לקצת ואז התחלנו לדבר בווטסאפ, ורק שם באמת התחלנו לדבר המון. דיברנו במשך ימים, כל הזמן (בפעם הקודמת זה היה בערך כל יום למשך כמעט חצי שנה)- אבל דיברנו רק בווטסאפ. הוא לא הכיר את אני האמיתית, אלא את מי שהוא ראה במציאות ממש קצת, ופגש במדיה וירטואלית המון. זו לא אני האמתית. הוא רמז על הכוונות שלו, לאט לאט. אני לא הגבתי ו"שיחקתי אותה טיפשה" תמיד. אז הוא הציע שנפגש. התחלתי לרעוד ולא הצלחתי לנשום. הרגשתי שהגוף שלי חם וכבד ולא ידעתי מה לעשות. נתתי לו תירוץ. מהקודם פשוט התעלמתי. פחדתי. פחדתי שנאבד את השיחות וכבר לא יהיה לי חבר לדבר אתו על מה שקורה לי במהלך היום. פחדתי שהוא יראה אותי ויכיר אותי ויבין שאני רגילה וממש משעממת. פחדתי שהוא יבין שאין לי באמת חברים. פחדתי שהוא יראה שאני סתם מכוערת ושמנה. בנוסף, פחדתי כי אני לא יודעת איך להתנהג במערכת יחסים ולא איך להיות אינטימית עם בנאדם, כי זה אחד הדברים המפחידים שאני יכולה לחשוב עליהם, בעיקר שהבנאדם שמולי כלכך מלא בביטחון ויופי ומגניבות וחברים. אני נרתעת מאנשים כאלה. וככה שוב הרסתי לעצמי הזדמנות להיות שמחה עם מישהו שלא הייתי מדמיינת שהיה שם עליי אי פעם.
בבקשה תעזרו לי, מה לעשות? איך להשתנות- זה משהו שייקח זמן או שאני חייבת לפעול כדי לשנות- ואיך? אני באמת אבודה.