מפחדת להיות לבד, איך להתחיל להאמין שחיים ללא זוגיות הם תקינים ונורמליים?

היי,
מאז ומעולם אני מוצאת את עצמי במערכות יחסים.
אני מניחה שזה מהסיבה שתמיד פחדתי להיות לבד, אז תמיד התפשרתי.. לא תמיד זה היה אהבה, אלא יותר נוחות והרגל. והנה אני לומדת את הלקח שלי - דברים מהותיים שמפריעים בתחילת הקשר הם אלו שגם יסיימו אותו. ו
אני רווקה כבר ארבעה חודשים, הכי הרבה שלי מגיל 16.
בזמן הזה יצאתי במשך חודש עם מישהו והחלטתי עם עצמי שאם לא מתאים, אני לא מנסה לתקן את הבנאדם (כמו שאני תמיד מנסה לעשות) אז חתכתי .
מהרגע שסיימתי איתו, שוב, אני נמצאת במרדף בלתי פוסק אחר הגבר הבא. יודעת מצד אחד שאני צריכה לשבת עם עצמי ולחשוב מי הגבר שאני מעוניינת בו ואילו תכונות אני לא אוכל לקבל ולהסתדר איתן. ומצד שני יודעת שבקשר תמיד יש פשרות.
הפחד הזה של להישאר לבד, להגיע לגיל 26-27 בלי אף בחור באופק, זה מפחיד. מאוד.
תמיד ראיתי באנשים שלא נמצאים במערכת יחסים כשווים פחות. אפשר לשפוט אותי על זה, אני יודעת שבתכלס זה לא באמת נכון, אבל ככה אני מרגישה.
אני מרגישה צורך לחלוק את חיי עם עוד מישהו, אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, אני רוצה פרטנר לחיים שאוכל לספר לו את כל הסודות שלי ולהיות בטוחה שהוא לא שופט אותי ומקבל אותי כמו שאני. מישהו להתחבק איתו שעות במיטה ולהרגיש כאילו עברה שעה בקושי.
תמיד מצאתי מישהו במסגרת כזו או אחרת שהצליח לספק לי את הצרכים האלה. אך תמיד היו דברים שהפריעו שבסופו של דבר אני סיימתי את הקשר ו'קפצתי' לבחור הבא. כולם אומרים לי לקחת קצת מנוחה.. אני באמת מנסה ואומרת לעצמי שהנה אני לבד ואני מסתדרת סבבה לגמרי, אבל ההתעסקות הבלתי פוסקת הזאת במציאת הגבר הבא פשוט לא מרפה ממני..
מצד אחד אני מאוד רוצה את הלבד הזה, להבין שגם להיות לבד זה תקין, ואולי אפילו כיפי..
מצד שני, אני כל כך מפחדת שהמצב הזה יגרר לשנים. שבהם לא אצליח למצוא גבר שבאמת יתפוס את ליבי..
ומה שהכי מפחיד אותי, בחודשים האלה גיליתי על עצמי שדווקא הדבר שהכי מושך אותי אצל גברים, זה הדבר שבסופו של דבר גורם לי להיפרד מהם. אני לא יכולה לצאת עם בחורים מנופחים בביטחון ואהבה עצמית, אני אוהבת את השקטים, שבסופו של דבר שקטים ומופנמים לי מדי. ניסיתי לצאת עם כמה בחורים בעלי ביטחון עצמי שיודעים מה הם שווים. אני פשוט לא נמשכת לזה.

אשמח לעצות מעודדות :))