אני וחבר שלי אובססיביים אחד לשנייה ואני מפספסת את החיים שבחוץ, להיפרד?

אני רואה שיש כאן הרבה אנשים עם ניסיון חיים וגם המון תגובות חכמות והחלטתי להעלות שאלה שמפריעה לי כבר המון זמן אבל אני לא מצליחה לאכול את הדיעות של הסובבים אותי....
אני וחבר שלי ביחד שנה וחצי. אני מאוד אוהבת אותו והכל.. הוא הבן אדם הכי קרוב אליי.
כשהכרנו הוא היה בבסיס סגור ומן הסתם שדרך התקשורת היחידה שלנו לרוב היתה בפלאפון ובהודעות. ופשוט היינו מדברים שם כל היום.. מהרגע שאחד מאיתנו ער ועד לרגע שאחד הולך לישון. (לרוב גם היינו מושכים את השיחות בטלפון ופשוט הולכים לישון באותה שעה בגלל זה.) כמובן שכשהוא היה יוצא הביתה היינו ביחד כל יום שהוא בבית.
בהתחלה לא ייחסתי לזה משמעות כי חשבתי שזו ההתלהבות של ההתחלה מין סתם, ושאחרי כמה חודשים הגיוני שזה ייכנס למשבצת נורמלית.
העניין הוא שזה לא. הוא כבר הספיק להשתחרר, אני הספקתי להשתחרר, וזה רק הלך והחריף. אנחנו מדברים בהודעות כל היום. אין סיכוי נניח שתעבור חצי שעה בלי שדיברתי איתו. בגלל שהתרגלתי לדבר איתו אני גם מתקשרת אליו כל הזמן, גם אם אני בעבודה, גם אם אני יושבת עם אנשים, גם אם אני עם חברות. יש לי כל מיני הפסקות קטנות של 10 דק בעבודה כשאין כלום, ואני פשוט ישר מתקשרת אליו. גם אם אין לי מה להגיד לו, גם אם אין פואנטה או תועלת לשיחה, גם אם אני יודעת כבר מה נשמע ומה הולך. סתם בשביל לשמוע את הקול שלו. ואם אחרי חמש דק' תהיה לי הפסקה כזאת שוב- אני אתקשר אליו שוב. אני מתקשרת אליו בסביבות ה30 פעמים ביום.
וכל מה שאני אומרת הוא הדדי לגמריי ולא רק מהצד שלי. כלומר הוא זה שמושך בחוטים, גם הוא מתקשר אליי סתם, גם הוא יכול להתקשר אלי ואחרי 3 דק' להתקשר אליי שוב.. ואם כבר במקרים נדירות אני אומרת לו שאני עושה משהו, אז הוא אומר לי לאאא, אז תדברי איתי מפה. (מהוואטסאפ כאילו), עזבו את העובדה שלא משנה מה יש לשנינו לעשות אנחנו נפגשים כל יום. הוא מוותר על הכל רק שלא יעבור יום בלי שהוא יראה אותי. וכנ"ל אני.

ועכשיו אתם בטח שואלים למה זה מפריע לי ולמה זה מעיק לי אם אני אוהבת אותו.
אז זה לא מעיק לי. כיף לי וטוב לי ככה. הבעיה, שאני מרגישה בתוכי שאני מפספסת את כל החיים בחוץ. אני מרגישה שאיבדתי כל תקשורת עם אנשים, שהוא היחיד שמעניין אותי לדבר איתו. אני מרגישה שאני כבר לא נותנת יחס לאדם שמולי, שהראש שלי לא עסוק בדברים אחרים, ובכלל- שקשרים אחרים עם אנשים אחרים פשוט לא מעניינים אותי. מרגישה שאין לי שום בן אדם חוץ ממנו, שאם אני אמשיך ככה אני באמת אהייה בודדה. הוא לא מדבר על זה אבל אני בטוחה שאותו הדבר קורה גם לו. הוא זרק את כל החברים שלו וכשאני נמצאת איתו והם מתקשרים הוא מגיע למצב שהוא מנתק להם בפנים..(שאני בעצם נמצאת איתו רוב היום ככה שרוב היום הוא מסנן בכלל) וכשאני אומרת לו למה הוא מתנהג ככה ושיפסיק לנתק, הוא אומר שהוא איתי ואין לו כוח אליהם עכשיו. גם הוא זרק את כל הסביבה בגללי... ועסוק רק בי.

לאחרונה היתה לנו תקופה לא טובה של מלא ריבים (בעיקר מהצד שלי), ואחרי שניסיתי לחתוך כמה פעמים והוא כל פעם ניסה להחזיר אותי למקום הזה, ואמרתי לו שאני רוצה שניקח הפסקה של חמש ימים. בכוונה אמרתי 5 ימים ולא שבוע כי אני לא רגילה לנשום שניה בלעדיו, אז רציתי להתחיל בקטן. אמרתי לו שזה בגלל כל מה שכתבתי למעלה^, הוא אמר שגם הוא ככה אליי, ואז מה, וזה לא מפריע לו והוא אוהב את זה שאני בחיים שלו והוא אוהב להיות ככה ומצידו להיות איתי כל שניה, הוא ממש ממש לא הסכים להפסקה הזאת והתווכח איתי ורב איתי ולא נתן לי ללכת ואמר שלא יקרה וכשהוא קולט שזה לא עוזר ואני נעולה על זה, ואומרת לו למה אתה לא מכבד אותי? הוא פשוט אמר לי סבבה זה מה שאת רוצה, אני לא מבטיח כלום. אני לא מבטיח שאני לא ישלח לך הודעות או יתקשר אלייך. וככה סיכמנו ראיתי שהוא עצוב והוא מבואס רצח והוא הגיב לזה כאילו העניין התמוטט אבל היתי נחושה בדיעה שלי.

באותו לילה עוד דיברנו כי הוא החליט שהוא מתחרט וההפסקה תהיה ממחר. אז כשהגעתי הביתה הוא כל שניה ניסה להמשיך איתי את השיחה ואז אמרתי לו שזהו לילה טוב. יום למחרת, הוא התקשר פעם אחת ושלח כמה הודעות.. לא עניתי, זה היה היום הראשון אז היה לי עוד איכשהו כוח. ביום השני, הוא שלח הודעה ולא עניתי לו, ואז הוא פשוט התחיל להתקשר בצרורות אפילו שלחצתי לו סרב סרב סרב סרב, שכבר הגעתי לשיחה העשר אז עניתי אז הוא התחיל להגיד לי קל לך אה ? וכל מיני כאלה, מפה לשם הוא הפיל אותי במילים שלו שאמר לי שהוא אוהב אותי וכבר יומיים שבא לו לדפוק את הראש בקיר וכשהתקשרתי הוא רק חייך כמו ילד קטן.

ואני יושבת וחושבת עם עצמי, איזה מין בן אדם חלש אופי אני שאפילו הפסקה של חמש ימים לא הצלחתי לעשות? אני עד כדי כך חלשה שנשברתי אחרי יומיים. שלא נדבר על היום וחצי שלא דיברתי איתו שהתהלכתי כמו איזה זומבית ולא רציתי לשמוע או לראות אף אחד..רק לישון. מה זה המצב האובססיבי הזה? ועכשיו חזרנו למה שהיינו לפניי. עוד פעם כל היום.. ואני פשוט לא מצליחה לשנות את זה, ואני לא מצליחה להתנתק ממנו, ושלא תטעו- הוא הכי מושלם בעולם. הוא באמת הבן אדם שאני סומכת עליו, ובתור גבר הוא החלום שלי הוא תמיד מקשיב לי ותמיד יתן לי יחס ותמיד יהיה שם, ואם אני אגיד לו שמשהו מפריע לי באותה שניה הוא יישנה את זה גם בלי שאני אבקש בכלל. ויש לי הרבה שיגעונות שאני רבה איתו ככה סתם פתאום והוא תמיד מתרפס העיקר שנהייה בסדר ולא נריב.. ואני הרבה פעמים משתלטת עליו ואומרת לו לא לעשות דברים מסויימים והוא לא מעיף אותי לעזעזל, הוא פשוט מקבל אותי ככה. ואני יודעת שחלקכם תחשבו שזה מרוע או מרצון להשפיל אבל ממש לא מתוך השפלה, הוא האחרון שאני ארצה להשפיל. וגם כשאמרתי לו שאני לא מסכימה בחורות אחרות הוא מחק כל מה שקשור לידידות, בקיצור הוא הדבר הכי מושלם שהכרתי..

ועדיין כואב לי שאני תלויה בו עד כדי כך שאני לא מצליחה לחיות נורמלי בלי שנדבר כל חצי שעה, ושבכלל, כנראה שלא נשאר לי שום בן אדם חוץ ממנו.. ולהוריד במינון שיחות או הודעות או פגישות זה כל כך קשה, כי כשמכורים למשהו ואוהבים משהו אז רוצים לעשות אותו כל הזמן.. אז זה דיי קשה לעשות את זה, וגם נראלי שכל עוד אנחנו נהיה בקשר זה לא אפשרי. ואני יותר בדיעה של לחתוך לגמריי, כי אני חושבת שהאהבה שלנו לא בריאה. ואני לא רוצה להיות במקום חולה. אני יודעת שיהיה לי גיהנום כמה חודשים אבל אולי זה משתלם לטווח הרחוק?

באף אחד מהקשרים שלי או מהקשרים של חברות שלי לא נתקלתי בדבר כזה. יש להם חבר והם מדברים מידי פעם או כמה פעמים ביום אבל זה לא נראה אובססייה כזאת כמו אצלנו. וכל מי שיושב איתי כמה שעות ברצף קולט ישר שהקשר שלנו אובססיבי.

מה אתם חושבים? מה לעשות?