סטודנטית אתיופית; הושפלתי ע"י פרחות גזעניות באוניברסיטה, לא מפסיקה לבכות!

תודה רבה לאנשים שמקדישים מזמנם כדי לקרוא.
אני כותבת את זה בדמעות, לאחר שעברתי תקרית גזענית באוניברסיטה שבה אני לומדת (שאת שמה לא אציין)
אני אתיופית וגדלתי ממשפחה ענייה בשכונת מצוקה, אבל מאז ומתמיד אהבתי לקרוא וללמוד והחלום שלי היה לעשות תואר. ההורים שלי אמרו שעם שכל כמו שלי, אני יכולה להצליח ולצאת ממעגל העוני ולכן הם עבדו כמו חמורים במספר עבודות, רק כדי לחסוך לי כסף ללימודים אקדמיים.
כמו שרוב הקוראים יודעים, אין הרבה סטודנטים אתיופים בארץ ולכן מאז שהגעתי לאוניברסיטה חטפתי מבטים עקומים מרוב הסטודנטים ואנשי הסגל, ומספר סטודנטים אפילו חשבו שאני עובדת ניקיון!
עד עכשיו הצלחתי להבליג. אמרתי לעצמי שזו תגובה טבעית לבני אדם שרואים משהו שהם לא רגילים אליו, ושבסופו של דבר זה יפסיק.
אבל מה שקרה היום ערער אותי לגמרי.
היום, בזמן שאכלתי בקפיטריה, ישבו לידי שלושה סטודנטיות שאין לי דרך אחרת לתאר אותן מאשר פרחות. בנות צעקניות שמדברות בגסות וחושבות שכל העולם חייב להן משהו. אני מכירה היטב כאלה מכיוון שספגתי הצקות לא מעטות מהן בבית הספר.
אחת הפרחות שאכלה סלט התלוננה על הריח שלו, והחברות שלה הנהנו בהסכמה, ואחת מהן אמרה: "יש לזה ריח של אתיופים".
לא הגבתי, לא הייתי בטוחה אם מדובר בפרובוקציה או שהן פשוט בורות, אבל אני מנחשת שעיוויתי את הפנים כי אחת הפרחות פנתה אליי ושאלה אותי: "את נגעת לאורטל (שם בדוי) בסלט?"
הייתי בשוק. מובן שלא נגעתי באוכל שלהן, ועוד הייתי בסערת רגשות מההערה הגזענית של אורטל, אז פשוט הנדתי את הראש לשלילה.
מיד אחר כך, הפרחה השלישית אמרה: "מה את שואלת אותה, סיגל? (שם בדוי) כל העם שלהם זה שקרנים וגנבים עובדי אלילים"
נעלבתי מאוד ושאלתי אותה למה היא חושבת דברים כאלה, ואורטל מיד אמרה: "אל תענו לה, היא גוייה משבט פרימיטיבי, שלא תטיל עליכן כישוף וודו".
בשלב הזה כל עוברי האורח כבר הסתכלו, ואני הרגשתי כל כך מושפלת. רציתי לבכות, אבל במקום זה פשוט הלכתי משם במהירות, בלי לומר מילה.
המשכתי את שארית היום כשאני עצובה ומתוחה, וכשהגעתי הביתה התחלתי לבכות ללא סוף.
מאז שהייתי קטנה אני חווה תקריות גזעניות, אבל מעולם לא הושפלתי בצורה כזאת. אני מרגישה שלא משנה כמה אני מתאמצת, בחיים לא יקבלו אותי כשווה בין שווים במדינה הזאת. אני לא יודעת איך אני יכולה לעמוד בזה. הפרחות הספציפיות לומדות איתי באותה פקולטה ככה שאני אראה אותן עוד הרבה, ואני פשוט לא יכולה לעמוד בהשפלה ובכאב.
מה לעשות?