איך להתמודד עם חרדת בדידות? יש טעם לפנות לגורמי בריאות הנפש בצבא?

אני אתן קצת רקע על עצמי
אני עתודאי, למי שלא מכיר זה מסלול בו עושים תואר 4 שנים באונברסיטה ואז מתגייסים כקצינים לצבא (כרגע אני בדרגת סגן) לעשות תפקיד הנדסי. בלימודים נהנתי נורא. גרתי במעונות עם חברים טובים והיינו יוצאים ומבלים הרבה כי כולנו גרנו בקרבת האונברסיטה. אחרי זה הגיע הצבא וישר קורס קצינים. כאן שוב מצאתי את עצמי מוקף בהרבה אנשים ונהנה מזה רוב הזמן. למרות שלא כל החברים מהתואר הגיעו לאותם בסיסים, אנחנו עדיין שומרים על קשר דיי קרוב.

כרגע אני ביחידה שמורכבת ברובה מעתודאים וכל אחד עובד עם עצמו לרוב. העבודה עצמה דיי מעניינת, אבל אין אינטראקציה בין אנשים. אומנם הגעתי בגישה חיובית, אחרי כמה זמן הבנתי שחברים אני לא אמצא במחלקה, כך שרוב הזמן אני מרגיש דיי בודד. החלטתי לעשות את הדבר שנראה לי הכי נכון במצב כזה - להתחיל מדי פעם להרים טלפטו לאנשים מהלימודים/קורס קצינים ולדבר על מנת לשמור על קשר.
הבדידות שאני חווה ברוב שעות היום.

החלק החרדתי התחיל להיכנס אחרי שלא כולם היו עונים לטפונים ממני או מחזירים לי הודעות. היו מקרים ששלחתי להם הודעת ווטסאפ והם כאילו התעלמו. אפילו לאנשים שאני יודע שכן אכפת להם ממני אני מפחד מפחד להתקשר/לשלוח הודעה מהחשש שלא יענו כי הם בדיוק עסוקים במשהו ואז ישכחו לחזור אלי ולי יהיה לא נעים להתקשר אליהם שוב אחר כך. זה הגיעה לרמה כזאת שאני ממש מנסה לחשוב מה סדר היום של בנאדם בשביל לבחור שעה להתקשר אליו כך שיהיה הכי פחות עסוק והסיכוי שיענה לי יהיה הכי גבוה. עצם המחשבה שלא יענו לי מובילה לתחושות חרדה. היו פעמים שהייתי מתחיל שיחה בווטסאפ עם ''היי'', עונים לי ''היי'' בחזרה אבל כשאני שואל ''מה קורה'' לוקח כמה שעות לענות וזה מטריף אותי.

בשורה התחתונה יש ימים בהם אני חוזר עם תחושת בדידות מהצבא, רוצה ליצור קשר עם אנשים ולדבר אבל נורא מפחד שלא יענו לי, מה שמכניס אותי לחרדות ותחושות מחנק מטורפות. זה מגיע לרמה כזאת שאני לא מסוגל לתפקד כשאני חוזר הביתה, כך שאני רק יושב על המחשב מבלי לדבר עם אף אחד ואז הולך לישון. בפעמים בהן אני כן מחליט להתגבר על החרדות ולהתקשר אבל אז שוב קורה מצב שלא עונים לי וזה מכניס אותי לחרדה עמוקה יותר.

מה עושים? איך מתמודדים? יש טעם לפענות לגורמי בריאות הנפש בצבא?