בעלי וגרושתו מגדלים את בנם כל אחד בדרכו, איך להתמודד עם כך שהילד לא רוצה לבוא?

היי
אני נשואה לגרוש + ילד בן 9. הילד מגיע אלינו פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, כלומר כמעט מחצית מהזמן נמצא אצלנו. לבעלי ולגרושתו יש יחסים גרועים במיוחד, הם לא מסכימים על כלום ולפעמים נראה שאף עושים דווקא אחד לשנייה. חשוב לציין שהנישואים הסיימו על רקע רומן שהיא ניהלה במשך כמה שנים במהלך נישואיהם, הגירושים היו מאוד מכוערים וכללו גם תלונות שווא מצידה ומאבק ממושך על משמורת.
בעלי ציין בפניי שמאז שהילד נולד היא פינקה אותו ללא הרף, לא הציבה גבולות, לא רצתה להתעמת איתו ולכן נתנה לו כל מה שרצה והתנגדה לכל דרך חינוך שבעלי הציע.
כאשר פגשתי את הילד גיליתי ילד בסך הכל נחמד וחברותי, אכן מפונק אבל לא משהו שנראה לי חריג בהתחשב בעבודה שהוא ילד יחיד.
עם זאת בשנה וחצי האחרונות אני שמה לב למצב מסובך שמתפתח ומעכיר את האווירה. לבעלי מאוד חשוב לגדל את בנו כילד עם ערכים של כבוד, התחשבות בזולת, סבלנות, עזרה בבית, ערך לכסף, חשיפה לתזונה נכונה וכד'. עקב כך אנו משתדלים להקפיד על תזונה בריאה ככל האפשר בבית (הילד סובל מעודף משקל קל), אוכל מבושל, קונים מעט מאוד ג'אנק וחטיפים, מקפידים על ארוחות מסודרות וקבועות ליד שולחן. כמו כן בעלי אינו נכנע לכל גחמותיו של בנו לקנות לו דברים והוא אכן דורש כל הזמן שיקנו לו (בעלי גם משלם 2400 שקל מזונות בכל חודש) ויודע להגיד לו כשצריך. אנחנו מנסים לעודד אותו לעזור בדברים קטנים בבית כדי שירגיש שותף מלא ופעיל ומנסים ללמד אותו גם להעסיק את עצמו בדברים שהוא אוהב ולא לדרוש כל הזמן שמישהו יבדר או יעסיק אותו. מצד שני בעלי גם נוהג לבלות איתו לא מעט ולוקח אותו לפעילויות שונות.
אז איפה הבעיה? הבעיה היא שעם הזמן למדנו מהילד שכשהוא אצל אימו הוא אוכל מה שבא מתי שבא לו, הם אוכלים כל ערב וכל סופ"ש ג'אנק פוד במסעדות, בכל פעם שהוא מבקש שיקנו משהו לו קונים לו מיד, הוא לא רגיל לעשות שום דבר בבית אלא רגיל שמגישים לו ומשרתים אותו. בנוסף בעלי גילה שאימו נוהגת להשאיר אותו כל יום לבד שעות על גבי שעות במגרש המרוחק מביתו עם חבריו ואוספת אותו רק בשעות הערב.
בהתחלה הפערים לא יצרו בעיה אך ככל שהזמן עובר אני רואה שהילד מתחיל לעשות חושבים איפה יותר כיף להיות ואין ספק שאצל אמא יותר כיף להיות. בכל פעם שבעלי מציב לו גבולות הוא מתחיל לעשות סצנה ובוכה שהוא רוצה לחזור לאמא שלו. הסצנות האלה הפכו לקבועות בכל פעם שהוא שומע משהו שלא מוצא חן בעיניו ובעלי (וגם אני) כבר מותשים מזה ומהמתח שזה יוצר בבית. כשבעלי דיבר איתו וניסה להבין מה קורה איתו הילד אמר לו בבירור "אמא קונה לי כל מה שאני רוצה ואתה לא". מיותר לציין עד כמה בעלי נשאר מאוכזב מתשובה זו והאמת גם אני. הילד הנחמד שהכרתי הופך לאט לאט לילד מאוד מפונק ותאב בצע לנגד עיננו.
המצב שלי בכל הסיפור הזה בכלל מסובך ולא ברור לי מה מקומי בכלל. אני לא רוצה לקחת שום צד בחינוך הילד כי אני מרגישה שזה ממש לא המקום שלי ולא נראה לי מתאים להסתכסך איתו ועוד לצאת הרעה אחר כך בכל הסיפור. מצד שני בעלי דורש שאתערב ואעזור לו לחנך את הילד כמו שלפי דעתו היו צריכים לחנכו מגיל אפס.
כרגע המצב הוא סצנות בכי בלתי פוסקות ודרישה לחזור לאמא כמעט בכל פעם שהוא אצלנו.
מה עלינו לעשות? להפסיק להציב לו גבולות? לקבל את המצב כמו שהוא? לזרום עם מה שיש? להיכנע לגחמותיו? לגדל אותו בדיוק כמו שאמו מגדלת אותו? לשנות את הסדרי הראייה?