הוא כשלון. בכאב רב חושבת לסיים את הקשר ולהמשיך הלאה

טוב הכותרת קצת קיצונית. כ''כ קשה לעלות את הדברים האלה על כתב אבל אולי למישהו תהיה עצה מועילה. אני כמעט כל הזמן בוכה מהמצב שלנו.
אני מרגישה שהוא מעכב אותי בחיים, ואני כל כך רוצה שהוא יצליח.

קצת רקע: אני בת 25 והוא בן 28. אנחנו ביחד 9 שנים! אני אוהבת אותו והוא אותי. שנינו סטודנטים- אני למשפטים והוא למדעי המחשב. אני סטודנטית מצטיינת ועוד שנה אסיים את לימודי והוא נכשל בכל מבחן שני ואני ממש בספק אם הוא יסיים את התואר ואם כן זה יהיה בעוד הרבה זמן (קורסים חוזרים וכדומה), הוא למד בפתוחה הרבה זמן ועזב ואז נרשם ללימודים במכללה. שנינו מובטלים וכרגע בין עבודות. אנחנו גרים עדיין בבית של ההורים!! וזה מה שהכי כואב לי.
אנחנו מתים לעוף מהבית ולהתחיל את חיינו ביחד אבל אין לנו כלום! לא עבודה, לא כסף ובקושי חסכונות. שנינו מחפשים עבודה סטודנטיאלית כל אחד בתחום שלו. לי מאד קשה למצוא אפילו שאני מצטיינת- השוק רווי והוא לומד כמעט כל הזמן ובקושי יש לו זמן לעבוד.
אנחנו מדברים על חתונה כל הזמן, אבל כמו שזה נראה כרגע אין מצב שזה יקרה בשנה הקרובה וזה סתם אשליות.

כל החברים מסביבנו כבר עזבו את הבית , התחתנו, כולם מצליחים, מסיימים תארים, עובדים.
אחותי הגדולה התחתנה לפני שנה וחצי כשהייתה בת 25 (בגילי כיום), היום היא בת 27 אוטוטו והיא ובעלה קנו דירה (עם משכנתא) אחרי שגרו איזה 2-3 שנים בשכירות. בעלה עם תואר שלישי אוטוטו והם לא מרוויחים בשמיים אבל מרווחים יפה בהחלט. כשבעלה יסיים את התואר השלישי הוא ירווח המון. אני כל כך אוהבת אותה ומפרגנת לה ושמחה בשבילם אבל לפעמים אומרת לעצמי למה לנו הדברים לא מסתדרים כמו שאצלם. או שאני מסתכלת על חברות שלי שכולם כבר עזבו את הבית עם הבן זוג שלהם.
תמיד כשואלים אותי את השאלה הקטנה הזאת "אה, אתם עדין אצל ההורים?" משהו כל כך צובט אותי.

לגבי הבן זוג שלי, גם לו כואב כל המצב, גם הוא מת מת כבר לסיים את התואר ולעבוד ושנעזוב את הבית. הוא בנאדם כל כך כל כך מסור ואוהב ויש לו מוסר עבודה עצום. רק שכמעט ומעסיקים לא חוזרים אליו. הנתונים שלו לא מרשימים- הוא לא עשה צבא בגלל בעיה רפואית קטנה והוא כבר בן 28 (לא צעיר) ועדיין בתואר ראשון שאותו יסיים במקרה הטוב בגיל 30. אני מכירה את הבן זוג שלי ויודעת שמעסיק שיקבל אותו לעבודה יזכה במפעל הפייס. אבל כל כך קשה בשוק שלנו. קשה לו בלימודים והביטחון העצמי שלו לגבי עבודה בהייטק מאוד נמוך. הוא לא אוהב לקבל עזרה מאחרים- ויש מי שיעזור לו.

אני כותבת את זה בבכי. כי אני מרגישה שהוא חסר בטחון, וקשה לבקש ולקבל עזרה, הוא לא רוצה שידעו על המגרעות והחסרונות שלו.

אני מרגישה שדברים לא מסתדרים לנו, זאת אומרת, תמיד אומרים יהיה בסדר- ובאמת בסדר בסוף. אבל כבר שנים שדברים לא מסתדרים לנו.
אני שומעת על אנשים אחרים- שהוא התקבל לפה בפוקס, וההם קיבלו סבסוד בדירה בפוקס ומפה לשם לאנשים מסתדרים דברים. ואנחנו תקועים כבר שנים במצב הזה.

מעל ל 3 שנים שלא יצאנו לחופשה זוגית- אפילו לא למשהו קטן בארץ. גם שעבדנו והיה לנו כסף, התקמצנו ולא יצאנו כי עדין עבדנו במשרה חלקית.

יאמר למזלנו שיש לנו הורים מפרגנים. ההורים שלו משלמים לו על הלימודים ונותנים את האוטו. כנ''ל ההורים שלי- שקנו לי רכב ומשלמים לי על הלימודים. עם כל העזרה אני מרגישה שיהיה לי קשה בחיים האלה ובמיוחד איתו שהוא חסר בטחון ומפחד לשלב בין הלימודים האינטנסיביים לעבודה. אני מפחד מצעדים גדולים מידי.

הצעתי לו לעזוב את תחום המחשבים ופשוט להתחיל לעבוד ונראה מה יהיה בעתיד והוא מסרב בכל תוקף. אבל בנתיים מה שקורה זה שההורים שלו משלמים עליו 35 אלף שקל לשנה והוא נכשל בכל מבחן כמעט (הוא כן לומד ומשקיע, אני רואה!) ואז גם מתבזבז כסף על הזמן שהוא שורף כידי ללמוד וגם בנתיים לא עובד. זה בזבוז משולש.

בקיצור, אני ממש מיואשת מהמצב. ולצערי וקשה לי לומר את זה, אבל הוא "אשם" גדול באיפה שאנחנו נמצאים היום. ואני מרגישה שאני יותר מלאת מוטיבציה להצליח ולהתקדם בחיים ואני סוחבת אותו על הגב שלי ומנסה לבעוט אותו קדימה.

אשמח לעצות.