לא מצליח להתמודד, הלוואי והייתי חסר מודעות במקום חסר רגש, אולי אז הייתי מאושר

רשת חלון מלאה באבק, מאוורר תקרה דומם, אור בוקר מאיר את החדר. בוקר חג של שנה חדשה תשע"ו. כמו כל שנה חדשה מאחל שנה טובה ומקבל איחולים מאנשים קרובים ולא קרובים. עיניי נשואות אל עבר החלון בעודי כותב. ראש מוצף במחשבות. בעיקר מרגיש חלול וריקני. מדמיין שאני ממציא את עצמי מחדש. אדם טוב יותר, נאהב יותר, עם הצלחה בכל תחום שאני בוחר. זה נמשך לכמה שניות ונקטע. אולי אני חי יותר מדי בדמיון שלי, לא מוכן להתמודד עם המציאות. מתי כל זה התחיל? אני אפילו לא זוכר. יש מצב שזה געגועים לימים טובים שהיו. אם אתם קוראים את זה אולי תחושו הזדהות קלה. אך נעליי שונות משלכם. אגש לעניין. אאפיין את עצמי במספר דברים.  בודד, לא חשוב לאיש, מיואש, לב מקומט, בז לחיי, חסר אמונה וסקפטי לגבי רוחניות, מצולק פיזית ורגשית, מחשבות אובדניות בכל נסיון התמודדות כמעט, חסר תמיכה, לפעמים נהנה מהכאב הפיזי( אולי משום שהוא מזכיר לי שאני חי), מתגעגע לדבר היחיד שגרם לי לאושר רגעי בשנים האחרונות ושמו פרקוסט. הוא עזר לי בארבעת הניתוחים וגם לאחר מכן. וכעת אולי אפגוש בו בקרוב שוב. מצידי לעבור ייסורים מהניתוח הקרוב רק כדי לנטול אותו. איני מוצא שום תחליף להרגשה שהוא נותן לי. והיום אני יושב בצד הדרך מחכה שיבוא טרמפ שישנה את חיי ואולי יחזיר אותי לדרך. אולי זה לא מעניין פה אף אחד ואולי אקבל כמה תגובות כמו לך לפסיכולוג. הייתי שם. והוא פשוט הציב מולי מראה. היא לא עזרה לי, רק גרמה לי לסבול יותר. אני בן 26, עם עבודה חסרת תכלית, חסר השכלה גבוהה, חסר חוויות, עם בת זוג בשם פפילומה שבאה לבקר מדי פעם, שרירי גב וכתפיים מנוונים עם דלקות, חסר רגש לגמרי לעצמי ולחיצון, מופנם, מתפלל שיגיע יומי כדי שאולי לפי האמונה של רבים אחרים אתחיל מחדש את דרכי בזמן אחר. הרבה זמן לא כתבתי כל כך הרבה.. הגעתי למצב בו אני מקלל את אלוהים. בלב ובקול. מקלל את הבוקר. מקלל את כל שעות היום. מקלל את עצמי את עצם היותי. מקלל את עצמי שאני ממשיך לקלל בצרורות. במקום להיות אחד מהאנשים שזכו לחיי זוגיות מוצלחת, לטיול אחרי צבא, להצליח להתמודד עם קשיי החיים. הלוואי והייתי חסר מודעות במקום חסר רגש, אולי אז הייתי מאושר יותר.