צוחקים עליי כי אני נוסעת מהצבא הביתה במונית, מרגישה מפונקת, מה לעשות?

שלום לכולם..
אני מרגישה צורך להתייעץ ובעיקר לפרוק קצת את התחושות לגבי העניין הקטן הזה, זה מעיק עלי ואני באמת אשמח לדעתכם בעניין.
אספר קצת על עצמי: אני חיילת, אבל גם עוסקת במקצוע אחר מחוץ לצבא (הצבא מכיר בזה ומשלב בין השניים, לא עתודה). אני כן עושה תפקיד מעניין וחשוב שכולל עבודה עם ילדים בסיכון, אבל עדיין אני מרגישה קצת בושה בעיקר ליד החברות שלי שעושות צבא ״רגיל״ ולא נמצאות בתחום שלי. כן אני רוצה לציין שהמקצוע שאני עוסקת בו מחוץ לצבא הוא ברמה שהיא מקצועית, זה לא תחביב, אני לומדת לתואר ראשון במקביל ומרוויחה כסף.
אבל זה לא העניין. מה שאני מנסה לומר, זה שהימים שלי מאוד עמוסים. אני כל היום בריצות ממקום למקום, להספיק את הכל ולא לזלזל בשום דבר. מאוד חשובה לי העשייה בצבא, ואני משקיעה הכי הרבה שאפשר. בשביל מה שאני עוסקת בו השנים האלה הן המכריעות, ואם הייתי מתגייסת כרגיל כל העבודה שלי כל השנים היתה לחינם והייתי צריכה לוותר.
אבל עדיין. אני מרגישה מפונקת. אני מתניידת הרבה יותר מדי במוניות, אמא/אבא, והחברים מהצבא תמיד צוחקים עלי ואומרים שאני מפונקת. אבל למען האמת, אני פשוט מנסה לעשות את ההכי טוב כדי להישאר שפויה במהלך היום. אני יכולה להרשות לעצמי לשלם פה ושם על מונית מהצבא הביתה, כדי שאוכל גם לנוח וגם לאכול וגם לעשות את כל המחוייבויות שלי בבית.
אבל אני פשוט מרגישה ממש רגשות אשם. כל החברים שלי נוסעים באוטובוסים, והיום חלפו על פני מחכה למונית. זה מביך.
מצד שני, למה לא? אני יכולה, אני צריכה, למה לא?
אני סובלת מהתקפי חרדה ובגלל זה יש לי פטור משמירות. גם זה עושה לי רגשות אשם ואני פשוט לא יןדעת מה לעשות. הצעתי את עצמי להחליף חברה כי היה לי לא נעים והרגשתי לא בסדר ועכשיו אני אצטרך לשמור למרות החרדה.
אני בן אדם מפונק. אני פוחדת שאני מתנהגת לא בסדר, שאני מגזימה, שאני עצלנית. אפילו רישיון אין לי כי אני עייפה מדי ואני מעדיפה שבזמן הפנוי המועט שיש לי אנוח. (אני משתחררת בקרוב ואז בטוח אתחיל ללמוד נהיגה).
יש לי הרבה טיסות לחו״ל (לא חופש) ואני מרגישה שכולם חושבים שאני פשוט סתם נהנית מהחיים. שאני לא עושה כלום.. שאני לא עובדת קשה כל יום מאז גיל 6.
אני מרגישה כל כך רע עם עצמי על הדברים האלה. כאילו אני מתנשאת ומוציאה את עצמי מהכלל.
אני לא יודעת מה לעשות..