לא מצליח להסתפק במה שיש. אני נמצא בזוגיות איכותית, אך מחפש עוד ועוד...

היי חברים.
אני בזוגיות יציבה כבר 5.5 שנים.
טוב לי עם האדם הזה, הוא איכותי, חכם, ישר, נאמן.
יש לי בעיה אישית שלי.
אני תמיד רוצה עוד ועוד ותמיד מסתכל על עוד אנשים.
מצד אחד אני מאוד אוהב את הבנאדם הזה, ומצד שני אני לא מצליח להפסיק להסתכל
ולהעריך את יופיים של אנשים אחרים ולחשוב לעצמי: "הייתי שוכב איתו... מה הייתי עושה לו..."
מחשבות מגעילות כאלה, שאני ממש רוצה להיפטר מהן, וההוכחה לכך היא שלא בגדתי בו מעולם. תמיד שמרתי אמונים ותמיד התעלמתי מהמחשבות הנוראיות האלה על אנשים אחרים.

לאחרונה אני מרגיש שאני נמצא במשבר.
מצד אחד- הבן זוג מהווה את כל מה שאי פעם רציתי בבן זוג. שזה אהבה, תמיכה נפשית, סקס מדהים וחם, הוא נראה סבבה בסך הכל, לא שחקן פורנו אבל גם לא כיעור מהלך, כלומר, אני נמשך למה שאני רואה ובשבילי זה מספיק. ומעבר לכך- אני מצליח לעשות את ההפרדה בראש בין יופי לבין אופי - ומבחינת אופי, מבחינתי לפחות, הוא האדם הכי יפה בעולם.

הבעיה אצלי היא שאני יותר מידי מעריך יופי של אנשים.
אני יותר מידי מתרשם וקל נורא "לקנות" אותי אם אתה בחור חטוב ויפה, עם עיניים טובות.
זאת חולשה נוראית אצלי, ואני לא אוהב את זה.
לא מגיע לבן זוג שלי שאני אתנהג ככה. לא מגיע לו שאפזול לצדדים. לא מגיע לו שבכל פעם שאני אעצור את עצמי ממש על הקצה.

אחת הסיבות שאני כותב לכם זה כדי שלא אצא עכשיו החוצה כדי לעשות שטויות. עשיתי גם ביד כדי להירגע מהמחשבות על זה, אבל לא הצלחתי, ולכן אני כותב פה.

אני רוצה לשמור לו אמונים ואני רוצה שהוא יהיה האחד.
אני יודע שלא כולם שחקני פורנו ולא כולם יכולים לעשות סקס 24/7, למרות שמאוד הייתי רוצה.
אני אדם נורא מיני שנורא חשוב לו מגע וסקס וחום, ועם הבן זוג זה קצת מורכב, כי מה לעשות, אנשים הם מורכבים והם לא רובוטים שיכולים לעשות סקס למרות שלא ממש מתחשק להם עכשיו.

אני מרגיש שאני לא מעריך מספיק את מה שיש לי בידיים.
אני מרגיש סופר אשם שאני בכלל פוזל לצדדים, כי בתכלס אין שום סיבה לכך.
אני מרגיש עצבני שרק בגלל שיש אולי אנשים קצת יותר יפים ממנו -אז אני חי בסרט שהיה יכול להיות לי יותר טוב איתם, רק בגלל שהם יפים יותר.
וזה מוביל אותי למחשבה שאולי, למרות שאני כבר תכף בן 25, שאני לא מוכן באמת למערכת יחסים.
ועדיין, לא ממש בא לי להיות תל אביבי ממוצע, ששוכב עם כולם ושורף לעצמו כל סיכוי אפשרי למצוא בן זוג אי פעם בהמשך החיים (ככה זה בקהילה, אם אתה סטוציונר, אז אתה לעולם תישאר כזה כי תמיד יזכרו לך ששכבת עם ההוא וההוא וההוא... כמו סבתות זקנות שמרכלות... ככה זה...)

בקיצור... מכה. מכה.
אני לא רוצה להיות כזה, ואני חוסם את עצמי.
אני אוהב את הבנאדם הזה, יש לנו היסטוריה ביחד, בחיים בחיים לא בגדתי בו כי רציתי שזה יישאר טהור ונקי, והאהבה שלי אליו טהורה ואני מעריך אותו בלי סוף - אבל החולשה שלי, יופיים של אנשים אחרים, מצליחים לערער אותי בכל פעם מחדש.

מבחינתי החיים האלה נועדו כדי שנאהב.
לכן אני מאמין בתיאוריה שיש לכל אדם מיליוני בני זוג פוטנציאליים.
בגלל זה- קשה לי נורא במערכת יחסים מונוגמית, אבל ברור לי שזה סתם בגלל שיש בתוכי יצר פרימיטיבי של "לכבוש" כמה שיותר ו"לצאת גבר" כמה שיותר.
מבחינתי זה פרימיטיבי ברמות לשכב כל יום עם מישהו אחר, רק כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך.
עם זאת - בגלל שאני כל-כך מודע לעניין הזה, ובגלל שאני רוצה באיזשהו אופן לממש את הפנטזיה הזאת - אני מונע אותה מראש, כי אני בזוגיות ויש לי בנאדם מולי שאני מכבד ומוקיר וזה לא לעניין לנהוג כך.

אני בסך הכל רוצה לאהוב את הבנאדם הזה, רק אותו, בלי לפזול כל הזמן.
למה אני לא מצליח?
ואל תגידו לי שאני לא אוהב אותו חברים... 5.5 שנים, בלי בגידות ובלי שטויות, אעשה בשבילו הכל! אני לא רוצה לעזוב אותו. מבחינתי אין אדם יותר טוב ממנו בשבילי, ועדיין- אני פשוט מסתנוור כשאני רואה בחור יפה אחר. זה מעצבן אותי.

אולי זה הגיל? אולי זה כי אני אדם יצרי?
אודה מאוד למי שיוכל לעזור... אפילו סתם לעודד... מה שבטוח זה שאני לא הולך לבגוד בו, בשום אופן. אני רק רוצה לפתור את הבעיה של ה"חרמנות יתר" ו"הסתנוורות מאנשים יפים"

תודה