מרגישה חלשה, עלובה וטיפשה מאז שמערכת היחסים האחרונה שלי התפוצצה לי בפנים בלי שהייתי מוכנה לזה

אני עוברת משבר שאני לא יודעת איך לצאת מנו. לפני חודש וחצי כמעט בחרו שיצאתי איתו חודשיים נפרד ממני. זו הייתה מערכת יחסים לא טובה בלשון המעטה. הוא היה מבוגר ממני בכמעט עשור, והיה קר אליי מההתחלה ועד הסוף מצד אחד אבל מצד שני מפזר הבטחות על חיים משותפים ושנעבור לגור ביחד - דברים שאני בעצמי בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה. הוא בלבל אותי כל כך, שכל פעם שרציתי להפרד ממנו (3 פעמים), הוא הצליח לשכנע אותי שלא, באחת הפעמים הוא ממש התחנן. החלטתי להשאר איתו למרות שלא הרגשתי שלמה עם הקשר הזה, ולמרות שהרגשתי שהוא לא מעריך אותי ומכבד אותי מספיק, והרבה פעמים מתנהג אליי בזלזול - הייתי אומרת לו את זה וכל פעם הוא היה מבטיח שהוא ישתנה. בסוף הוא זרק אותי בבית קפה מחורבן חציע שעה לפני שאני מתחילה משמרת, כי "יש לו מחסום" שהוא לא יכול להתגבר אליו או שיט דושבגי אחר. זו הייתה חתיכת מכה, בעיקר לאגו. אבל לא רק - מערכת היחסים הבזאת באה חודשיים אחרי שנגמרה לי מערכת יחסים אחרת, האהבה הראשונה שלי, בחור שאהבתי באת באמת ואהב אותי נורא, והיינו מאושרים ביחד. עד שהפסקנו ונפרדתי ממנו, ועדיין לקח לי הרבה זמן להתגבר עליו ואני זוכרת לו דברים טובים.
מאז שהבחור השני האידיוט נפרד ממני אני מרגישה שמשהו בי נשבר. משהו באמון שלי בעצמי, וביכולת שלי לקבל החלטות נכונות. ובאמון שלי בגברים ובכלל באנשים. לא אהבתי אותו ככה שהוא לא שבר לי את הלב, אבל הוא שבר לי את האמון וערער אותי לגמרי, ומאז אני מרגישה פשוט עלובה, מטומטמת, שאיך קניתי את הבולשיט לשו, איך הבאתי את עצמי למקום שלא רציתי להיות בו, איך זה קרה לי, שאני מחזיקה מעצמי מישהי עם ראש ומודעות. כשאני הולכת אני מרגישה כפופה, אני לא יודעת אם אני אצליח להתיישר. הייתי בחורה שמחה לפני זה ורק רציתי לאהוב, ועכשיו אני מרגישה שאני בחיים לא אוכל לבטוח יותר במישהו כדי לתת לו להכנס ללב שלי בכלל. אנימרגישה כל כך חלשה, ופתטית, ולבד. עם החברות אני לא מדברת על זה כי זה מסתכם בזה ש"עזבי, הוא אידיוט, מגיע לך מישהו יותר טוב מזה" והן פשוט לא מבינות, הן לא מבינות את החלל שיש לי בבטן ובלב ואת התחושה של הבושה והאפסות שיש לי בכל הגוף. אני לא יודעת איך לצאת בזה, אני מרגישה שאני בחיים לא אצא מזה. מה אני עושה?