אשתי מזכירה לי כל פעם את העבר שלה, רוצה להישאר ולא מסוגל

שלום לכולם...

אז ככה:
אני ואשתי נשואים כבר 5 שנים, עוד שנה ביחד לפני כן. הכרנו דרך מכרים משותפים.
ההתחלה היתה פנטסטית, התאהבנו מהר, עברנו לגור ביחד מהר, עשינו הכול ביחד. הכול היה נפלא. באמת.
יום אחד, ללא התראה מוקדמת, היא התחילה לזרוק לי משפטים לגבי העבר שלה. ככה סתם, בלי שאלה ממני, בלי שום התגרות. משפטים מגעילים, פוגעניים. בסגנון של "אתה לא רוצה לדעת כמה זיינו אותי" וכו. זה התחיל להציק לי ממש. יום אחד שאלתי אותה - נו, עם כמה היית? היא התחילה לבכות. אמרתי לה לעזוב את זה. שאני לא רוצה לדעת. שזה עניינה. שזה לא ענייני. שאני אוהב אותה וזהו. אבל היא לא הפסיקה. המשיכה להתגרות. לא התאפקתי. שאלתי. קיבלתי מספר דו ספרתי. כאשר החלק הארי ממנו הגיע בשנתיים שקדמו אליי. היא חיפשה קשר, נרשמה לאתרי היכרויות, היו לה כמה סטוצים, וכו'. כל קשר שם היה קצר, מקסימום חודש. היא תיבלה את זה במילים כמו שרלילה ושרמוטה. זה כאב. אמרתי לעצמי שאני נשאר. נשאר למרות הכול. אבל היא לא הפסיקה. סיפרה לי הכול. על כולם. אחד אחד. איך וכמה ולמה. ובאילו סיטואציות. למה לא עצרתי אותה? אני לא יודע. רציתי, באמת שרציתי, אבל היה לי איזה יצר מזוכיסטי כנראה, שרצה לשמוע, לכאוב. זה גם הגיע בחלקים, בהפתעה. פתאום בנסיעה באוטו. פתאום סתם בבית בסלון. ככה, ללא שום התראה מוקדמת. חלק מהם הכרתי. מהלימודים וכו'. אנשים מתחת לרמה שלה, בעיניי לפחות. אנחנו בטיפול זוגי כרגע. המסקנה של המטפלת היא שהיא אמרה את זה מאיזשהו יצר של הרס עצמי, שגברים התייחסו אליה חרא במשך תקופה והנה אני הגעתי ועשיתי ממנה נסיכה, והיא הרגישה חרא עם עצמה.
בשלב מסוים היא הפסיקה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. התחילו לי סיוטים, מחשבות, תמונות שלה בראש שלי עם אחרים... חיטטתי לה בתמונות, כדי לראות אותה עם אחרים. לא יודע למה. כדי שיכאב לי יותר אולי. רציתי לעזוב. מספר פעמים. היא לא נתנה לי. התחננה, בכתה, החזיקה אותי חזק, בכתה כמו תינוקת, אמרה שלא תוכל לחיות בלעדיי. נכנעתי. כמה פעמים. וכל פעם קיוויתי. אהבתי אותה. קיוויתי שאם נתחתן זה יעבור לי. לא עבר. קיוויתי שירח דבש של מספר חודשים בחו"ל יעזור. לא עזר. קיוויתי שילד יעזור. נולד לנו ילד, מקסים, היום בן שנתיים. לא עזר. אבל המשכתי. בלעתי רוק והמשכתי.
לפני חודש היינו באיזה אירוע, וראינו שם את אחד האקסים שלה. מישהו שהיא לא סיפרה לי עליו. שגיליתי עליו בעצמי. חזרנו הביתה והתעמתתי איתה. אמרתי לה שאני לא מסוגל. לא מסוגל יותר. שיש לי סיוטים על אחרים איתה, תמונות בדמיון, שכל דבר קטן מזכיר לי משהו, כמו שם של מקום שהיא היתה בו עם מישהו (כי היא אפילו סיפרה לי לאיפה היא יצאה איתם. עד כדי כך).
כן, היא היתה כנה איתי. זה לזכותה. כן, יכולתי לעצור אותה אז. לא עשיתי את זה. אשמתי. כן, עבר זה עבר ועכשיו היא רק שלי ויש לנו ילד. הכול נכון. כל ההסברים הלוגיים נכונים. אבל אני פשוט לא מסוגל להפסיק לחשוב, לחלום, לדמיין... אני מרחם עליה, היא בוכה לי כל יום שאשאר, אני רואה את העיניים שלה והלב שלי נשבר, אני ממש מרחם עליה. אני מסביר לה שעשיתי חשבון נפש עם עצמי, שאני חייב להפסיק לחיות ככה, או שזה יעבור לי או שניפרד. היא לא מוכנה. היא מחזרת אחרי כל הזמן. קונה לי מתנות, מכינה לי אוכל, מכתבי אהבה... זה עוד יותר מבלבל אותי. מה אני רוצה? לצאת, פשוט לצאת. אנחנו צעירים, רוצה פשוט להתחיל מחדש. אבל כואב לי עליה. וכואב לי על הילד המקסים שלנו, אני חולה עליו והוא עליי, זה הילד שלי יותר מאשר שלה, היא כל הזמן אומרת שאם נתגרש אז היא תיפרד משנינו, לא רק ממני. כואב לי לראות אותה סובלת, מתייסרת. אני מנסה לשכנע את עצמי כל יום להישאר, מנסה לחבק, לנשק, לדבר... אבל זה לא עוזר. בסופו של דבר התמונות חוזרות, הסיוטים חוזרים. זה הורס אותי.
אנחנו בין שמיים וארץ מאז, לא מבלים, מבולבלים, בוכים... אני מבולבל, לפעמים אומר שאני נשאר וזהו, ולפעמים שאני חייב לעזוב. ככה, מספר פעמים ביום. הכול מתערבב, הכול באוויר. לא יודע מה לעשות. לא מרגיש חזק מספיק בשביל לעזוב אותה, ולא מרגיש שאני מסוגל להתגבר כבר על זה. רוצה ללכת ולא מסוגל, רוצה להישאר וגם לא מסוגל. והיא באמצע, והילד באמצע.

אשמח לעצה ... :)