יצאתי מקרבי ואני שמתחרט, איך מתמודדים?

אני כותב פה בזמן האחרון די הרבה ולדעתי אין סיבה לא להמשיך עם זה כי חלק מהעצות באמת עזרו לי.
כל כך הרבה זמן לפני שהתגייסתי חשבתי רק על המקום שאני הולך להתגייס אליו,כשקיבלתי את ההודעה על השיבוץ להנדסה קרבית החיוך פשוט הגיע אוטומטית הרגשתי מעולה.
בפועל אחרי הגיוס לא הסתדרתי שם מבחינה חברתית(משהו שהיה ידוע לי)והיה לי בעיקר קושי מנטלי שהקשה עלי כל היום עד שמגיעים לערב לשעת ט"ש בה התפרקתי סוף סוף בשיחה עם ההורים.
דבר גרר דבר ולבסוף כשהמשכתי להרגיש רע כשעוד ועוד יום עובר עם אותה תחושה ביקשתי קב"ן,הקב"נית בבסיס אחרי כמה פגישות קבעה(בצורה מסוימת גם עם דעתי)שאני אצא מקרבי ולא אשאר בטירונות.
באמת אחרי כמה זמן ושיחה נוספת עם מפקד הבא"ח יצאתי לבסוף משם ואחרי תקופת המתנה קצרה קיבלתי שיבוץ לגדוד עצמו של הנדסה שנמצא כרגע בקו.
מהשיבוץ לא התלהבתי כי הייתי מוצב שם במקום שלא פתר לי את הבעיות שאני צריך להימצא עם אותם אנשים לזמן די ארוך ועדיין הייתי כל ערב מתקשר בבכי גם משם.
כמובן שהעובדה שירדתי לתומך לחימה ממשיכה לבאס כשרואים את אותם לוחמים שהייתי אמור להחליף אותם בעוד כמה חודשים.
כל פעם גם כשהייתי באמצע התהליך של העברה והתהליך עם הקב"ן הרגשתי שאני ממש רוצה להישאר אבל פשוט לא מצליח.
גם עכשיו כשאני בדרך יציאה מהגדוד תמיד נשארה לי בראש המחשבה של להתגבר על מה שאני צריך ולנסות לחזור לשם בעתיד או יותר מזה,למה לא ניסיתי להתגבר על זה בטירונות כשאני ממשיך בשיחות עם הקב"נית שם ונשארתי שם.
התחושה מתעצמת לי עוד יותר כשאני יודע שבעוד כעשרה ימים חבריי לטירונות עושים את מסע הכומתה,מסע שהייתי רוצה לבצע אותו כל כך,שהייתי רוצה להיות שם לסיים טירונות לעשות משהו שבאמת רציתי ויעזור לי בהמשך החיים כשאני עובר את הקשיים שלי.

הנקודה הסופית,הופעלו כמה קשרים וכמה שיחות *אמיתיות* עם הקב"ן לגבי זה שאני באמת לא מצליח להיות שם הרבה זמן אבל אני באמת מתפתה לעשות אחורה פנה ולמקד את כל המאמצים שלי בלחזור לטירונות מחדש בהנדסה במחזור הבא או אפילו במרץ 16.
אבל גם אם אני רוצה זה אומר שאני חייב באמת לבטל את הקה"ס שלי (הפרופיל לא ירד)ולגרום להם להבין שאני יכול לעשות את זה(כרגע אני מרגיש שאני לא יכול אבל הדרך להתגבר לדעתי זה להגיע חזרה לשם).

מישהו שחווה אולי משהו דומה או בכללי מישהו שייתן לי עצה?